ניתן למצוא אותי גם

תרבות מוטורית מתחילה בגיל צעיר. הזמינו עוד היום את ספר הילדים המצליח "האוטו של אמא ואבא". 

  © 2023 by "theride". Proudly created with by Oren Kozlovski 

 אופניים לילדים ולוג ילדים  כפירי בדרכים  מרוצים מעצמם  -  קידום אתרים  חוג אופניים

קצת על אורן קוזלובסקי
  • Grey Facebook Icon
  • Grey Twitter Icon
  • Grey YouTube Icon
  • Grey Instagram Icon

דוקאטי סקרמבלר 400, חוויה מבגרת.

 

אופנועי דוקאטי הם יותר חוויה של קהילת מעריצים, מעוד אופנוע. איך אני יודע? כי יש לי אחד שכרגע ממתין לימים יפים יותר. אבל גם אם הוא לא נוסע, עדיין יש לו את הכוח לחבר אותי לדוקאטיסטים אחרים, בכל מקום בעולם. מספיקה חולצה של המותג וישר אני פוגש חברים, גם במקומות הכי לא מוטוריים- אפילו על ספינת קרוזים מנומנמת בלב ים. בכלל, המפגש שלי עם דוקאטי, שינה משהו בחיים שלי- אבל זה לפעם אחרת...

 

דוקאטי של היום, צריכה יותר מהתרפקות על העבר ואופנועי מרוץ חזקים. לא כל הלקוחות הגיעו עם מטען נוסטלגי או חיבה למוטוג'יפי. כדי לצמוח ולהתפתח, מרחיבה החברה את קו המוצרים ואת קהל הלקוחות, ועושה את זה עם סטייל איטלקי. אבל האופנוע שבילה איתי סוף שבוע לקח אותי למקומות אחרים.

 

למען האמת, מעולם לא רכבתי על דוקאטי עם מנוע קטן. אז מנוע 400 סמ"ק נראה לי קצת מוזר למותג שאצלי מתחבר עם מומנט ועם תחושה של כוח כבר ממטר הראשון. מוזר יכול להיות טוב, אם יש לו קטע, ועיצוב זה לא מספיק קטע בשבילי. אבל בכל זאת יצאתי עם האופנוע שנראה נמוך, שונה והכי רחוק ממה שדוקאטי בשבילי.

 

הסקרמבלר 400, או בשמו המלא, סקרמבלר sixty2, הוא אופנוע מחווה לאופנוע השטח המיתולוגי של המותג, שיוצר (איך לא?) בשנת 1962. האופנוע נועד למשוך אל המותג קהל חדש, ופרסומים רבים שלו מופנים באירופה לנשים צעירות. כמו הפיאט 500, שמצליחה להביא טוויסט מודרני ואופנתי ל-500 המקורית, ככה בדיוק רצו בדוקאטי.

 

מבט מהיר במראה העגולה, אישר שאני לא צעירה אירופאית מושכת. היופי שלי אחר, מעוך והרבה פחות מטופח. הישיבה הנמוכה לא בדיוק התלבשה לי בין הרגליים, למרות שגם גובה, זו לא הנקודה החזקה שלי. לקח לי כביש מהיר ארוך ודי מונוטוני,עד שהתחברתי קצת לקטע של הסקרמבלר.

 

אין ספק שהוא מושך את העין. אבל זו לא חוכמה, דוקאטי הרי מומחים בלמשוך את העין. מבטים סקרניים על הדו גלגלי עם מכל הדלק הכתום, לא הפתיעו אותי. מה שכן שינה את ההתייחסות שלי לרכיבת ההתרשמות, זה הרגע הזה שבו בני התיישב על האופנוע וצעק אלי "תראה! אני מגיע עם הרגליים את הרגליות! הבטחת שכשאגיע אתה תרכיב אותי!".

 

דקה וחצי מאוחר יותר, כבר הורידה אשתי את מעיר הרכיבה ואת הקסדה שהמתינה לבני בבית. ציוד רכיבה שרק המתין ליום המאושר בו אוכל לאסוף את הילד שגדל מהגן על כלי רכב דו גלגלי. התרגשות, תמונות ופרסום מהיר וסוחט לייקים לאינטרנט והופה, לדרך. איך הוא גדל לי? איזה גבר קטן? איזה פחד! איך אני נותן לו ככה לעלות על אופנוע?

 

פתאום, עם הילד מאחור, מנוע ה- 400 סמ"ק הרגיש לי חזק. כל סיבוב של המצערת לווה במחשבה דאגנית- האם הוא מפחד שם מאחור? אולי הגזמתי ואני צריך להאט? אבל הילד שלי רק צעק לי משהו שנשמע שמח ומאושר. אין לי מושג מה, אבל צחוק ואושר אני יודע לזהות גם עם קסדה סגורה.

 

כל הרכיבה השתנתה ברגע שהוא התיישב מאחורי. ניסיתי לחוש גם בשבילו את הכניסה לכיכר. הטיית האופנוע שעבורי היא מובנת מאליה, התחדדה וקיבלה משמעות אחרת? זה לא שהצלחתי שוב לחוש את הפעם הראשונה שלי על אופנוע. זה היה יותר כמו ניחוש מחמיר מאוד לאיך מרגיש מישהו שבדמיון שלי היה צריך לפחד. חוסר המשקל של ילד בן 6 וחצי, שלא מפריע לאופנוע, בלבל אותי עוד יותר.

 

כדי להשקיט את מצפוני, החלטתי לרדת מהכביש ולטייל מעט בשטח הקל שבאזור בקעת הנזירים לכיוון יער בן שמן. צמיגי האופנוע, השמנמנים עם יכולת השבילים והשטח הקל, התאימו לחוויית הרכיבה המשותפת. בעצירת המנוחה הראשונה, ראיתי במראה, כיצד הוא יורד לבד מהאוכף ורץ אלי מאושר וידעתי- המפגש עם הסקרמבלר, שינה את הבן שלי ואת הדרך שאני רואה אותו.

 

הרכיבה המודעת, חידדה אצלי את ההתרשמות מהאופנוע. נוחות המושב, תנוחת הרגליים שלי שאפשרה לי להפעיל יותר משקל עם כריות האצבעות כדי להגניב מבט או כדי להצמיד אליו את הגב ולהרגיש שהוא עוד שם מאחורי. הכידון הרחב והנוח שנראה פתאום כל כך נכון לרכיבה בטוחה ולא מאיימת בשבילים, השאיר את הידיים שלי רעננות. רגליות המורכב שתמכו בילדון הגובה 1.10 מ' סייעו לכל החוויה. רק כשעצרנו לנוח ולדבר, הבנתי כמה קל היה לי לרכוב בכביש ובשבילים ועד כמה המתלים תמכו בחוויה הראשונית הזאת.

 

רציתי שנשב ונדבר על החוויה, אבל טייס המשנה, רק רצה להמשיך. הוא גם ביקש עוד רוח, אבל זה לא משהו שאני יכול לשלוט עליו. אז המשכנו... כמו כל רוכב, גם אני מגדל ביצים כשמעודדים אותי. ועם ילד שרוצה יותר מהר ויותר קופצני, קשה להתווכח. השילוב הזה, של דוקאטי, שטח סלעי וחצצי וילד שמסב לאבא גאווה שקשה לתאר, שיחק תפקיד בעיצוב הדעה שלי על הסקרמבלר.

 

סיבוב מתוכנן של 10 דקות, רבע שעה גג... הפך לטיול של שעתיים. עם מכל הדלק הגדול של האופנוע יכולתי להמשיך עוד שעות. המחשבה על אשתי/אימו שממתינה במתח, סקרנית לדעת איך עברה הרכיבה, החזיקה אותי מלהמשיך. כך מצאתי את עצמי פנה שוב לכביש המהיר, הפעם עם ילד מאחור, מלא בחששות עם הפנים הביתה.

 

אף פעם לא רכבתי ערני וחד כל כך. נזהר ובוחן את המכוניות סביבי. מנסה להרגיש בו זמנית את האופנוע מתחתי ואת בני מאחורי. פתאום, בעיקול המהיר, אחרי מבוא מודיעין, הרגשתי את הילד הקטן, רוכן אלי ובוחן את התחושות שלו על האופנוע. הוא נכנס עם הגוף אל תוך הפניה ואני ראיתי את העיניים הרציניות מביטות לפנים משתקפות אלי במראה. לא יודע עם דמעה של אושר בצבצה בזווית העין או שהזעה מהחום הרטיבה את עיני.

 

גם המפגש של כפירי שלי עם דוקאטי, שינה את חייו. אני לא יודע אם האופנוע כל כך נוח ומהנה, או שהחוויה המשותפת, חיבבה אותו כל כך עלי. מראה הרטרו הייחודי וקלות הרכיבה על הטווין החמוד הזה, נבלעו בתוך חוויה שהיא כל כך משמעותית. אם יש משהו שאני מצטער עליו, היא שלא השכלתי להקליט או לצלם את החוויה של הילד מהאופנוע. הוא סיפר עליו כל כך יפה- הרבה יותר יפה ממה שאני אוכל לספר לכם.

 

 

Please reload

Please reload