ניתן למצוא אותי גם

תרבות מוטורית מתחילה בגיל צעיר. הזמינו עוד היום את ספר הילדים המצליח "האוטו של אמא ואבא". 

  © 2023 by "theride". Proudly created with by Oren Kozlovski 

 אופניים לילדים ולוג ילדים  כפירי בדרכים  מרוצים מעצמם  -  קידום אתרים  חוג אופניים

קצת על אורן קוזלובסקי
  • Grey Facebook Icon
  • Grey Twitter Icon
  • Grey YouTube Icon
  • Grey Instagram Icon

חוסר צדק חברתי בתנועה

 

 

כולם מכירים את התחושה הטעונה והכעוסה המלווה קבלת דוח תנועה. התחושות מתעצמות כשמדובר בדוח המתקבל בגין עבירה על מהירות גבוהה מהמותר. המחשבה על הקנס מצד אחד וחישוב מהיר של מצב הנקודות האישי, לא מותירות מקום לתקווה או אופטימיות. שיטת הניקוד הלא ידידותית, זו המכתימה את עברו של הנהג ומלווה את עתידו היא העול האמתי. הכאב בארנק, קצר, חד ונגמר ברגע התשלום- הנקודות הן אלו שיגרמו לנהג להצטער שאי פעם קנה את מכוניתו ורשם אותה על שמו.

 

תמיד סיפרו לנו ש"כולם שווים בעיני החוק", אך במקרה זה יש השווים יותר. יש כאלו שיכולים להיעלם ממערכת הענישה הקשה ע"י תשלום קנס מוגדל וללא ניקוד כלל. אלו הם בעלי חברות או נהגים בעלי אמצעים החשובים לחברה או לתאגיד. כך קורה שהיום בישראל, ישנם בעלי זכות היכולים להיעלם במטה קסם (או כרטיס אשראי) ולרכוש לעצמם שקט נפשי. אומרים שכסף לא קונה אהבה, אבל אהבה מוטורית...

 

הרעיון מאחורי הפרצה נכון והגיוני. פדיון נקודות בכסף, קורה כאשר לא ניתן לזהות מי היה הנהג ברכב בעת ביצוע העבירה. בגדול, תאגיד מחויב להחזיק בקצין בטיחות. זה האחרון חייב לדעת מי עושה שימוש ברכביו, הן לצרכי העבודה והן לצרכיו האישיים. ראיה לכך ניתן למצוא בתקנה 587ב2 סעיף קטן (א) שכן תקנה זו דורשת מקצין הבטיחות בתאגיד לדווח לרשות, בדיעבד, עברו של כל רכב וכל נהג בחברה שנה אחורנית. מכאן ניתן כבר להבין שכל מטר שנוסע רכב בתאגיד, תאורטית חייב להיות מגובה ביומן דרך כלשהו, הנמצא בתאגיד. אז איך קורה שבכל זאת ניתן להיעלם אל מתחת לראדאר?

 

על פי פקודה 27ב סעיף קטן (א) במידה ונעשתה עבירה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב באותה שעה. כלומר חזקת הבעלות שייכת לו וכל עוד לא הוכיח אחרת הוא בעל העבירה ויישא בתוצאותיה. אולם במידה ומדובר ברכב חברה, כזו שלא מוגדרת כתאגיד (כלומר לא עומדת ברף התחתון להחזקת קצין בטיחות) סביר יהיה שאף אדם בחברה לא ינהל רישום דייקני אודות המשתמשים ברכב בכל רגע נתון. לכן, יתכן שלא ידעו מי בעל העבירה ומי הנהג שצריך לשאת בה.

 

לכולם ברור שכלי רכב שביצע עבירה, היה בחזקת מישהו בעת ביצוע העבירה, יד האלוהים לא הזיזה את המכונית ללא נהג במהירות של 180 קמ"ש באזור מצלמת הרמזור בשביל הכיף שלה. זוהי נוסחת הפלא שמאחוריה כל נהג בחברה כביכול יכול להתחבא. החברה למעשה יכולה להיקנס בדו"ח כספי, אך לא יכולה לספוג נקודות להיסטורית הנהג שכן היא חברה וכך אותו נהג מצליח להתחמק מהכתמת ההיסטוריה התעבורתית שלו.

 

ההיגיון מאחורי השיטה- לא תמיד ניתן להרים את המסך ולדעת מי הנהג ובכדי למנוע את עידוד הסתרת הנהגים מפני משרד הרישוי, סעיף 30 סעיף קטן (ג) קובע שאם נעברה עבירה ובעל הרכב הוא התאגיד, ולא ידוע מי החזיק ברכב בעת ביצוע העבירה, ישלם התאגיד את הקנס פי ארבעה מהשיעור שנקבע לאותה עבירה אלא עם יוכיח התאגיד מי היה הנהג ברכב. במקרה של תאגיד הדבר נדיר שכן מתנהל רישום והסכין מונחת על צווארו של קצין הבטיחות במידה ולא ידע כיצד לדווח לרשות. במקרה של חברה, ובכן, החברה לכל הפחות אמורה לדעת מי ומה עושים שימוש ברכביה ובאילו זמנים.

 

אבל... כיצד הדו"ח משרת את אלו שיכולים לשלם ושם אותם מעל שאר הנהגים? למעשה "אמורה לדעת" זו פרצה יפה מאוד שהרי כל מי שיכול לשלם מכיסו פי ארבע יכול להתחבא מזרועה הארוכה של שיטת הניקוד האכזרית ולהסתתר מאחורי שם החברה. הסבירות היא שהחברה בפועל תדע מי הנהגים ברכביה, אך אם הנהג הוא עובד פשוט שלא יכול להרשות לעצמו 4000 ש"ח קנס במקום 1000 ש"ח, הוא יאלץ לתת את שמו לעמוד מול העבירה כפי שנדרש בחוק. אך אם הנהג הוא מבעלי החברה, סביר להניח שכל קנס יהיה כנזיד העדשים לכיסו או לכיס החברה והוא יצליח להתחבא מאחורי שם החברה ולא לשאת באחריות שמאחורי עבירותיו.

 

בתאגיד כאמור ישנו קצין בטיחות וזה הרי חייב בדיווח אודות הנוהגים ברכבים שברשות התאגיד וחזקתו, אך תקנה 587ג מציינת שהרשות רשאית לפטור את חובת ההוראות בחלקן באופן כללי ולמקרה מסוים. מכאן ניתן להבין שקצין בטיחות חזק בעיניי הרשות עלול להצליח להסתיר את פטרוני התאגיד מאחורי המסך על בסיס פטור. כמו שהורגלנו לזהות בכל התחומים, גם חוקי התעבורה נותנים יתרון מגובה בחוק לבעלי ממון ומכאן שישנו חוסר צדק חברתי בתנועה כלפי אלה שנוהגים ברכבי החברה למטרותיה, אך לא יכולים לשלם כמו בעליה.  

 

הפתרון המוצע לחברות כל כך אטרקטיבי לבעלי החברות, עד שהשימוש בו הפך לנפוץ יותר בשנים האחרונות. בהיעדר עונש אמתי, ברור שאותו בעל חברה ימשיך לבצע את העבירות הללו מאחר ואין אף גורם מרתיע בפניהן. בעידן בו רוב העברות מתועדות באופן אוטומטי ולא ע"י שוטר הנפגש עם מי שנהג בכלי הרכב, הפער בלקיחת האחריות בין מי שיש באפשרותו לפדות את עצמו ובין הנהג הרגיל, הולך וגדל.

 

לרשות המחוקק עומדות אפשרויות רבות לענישה מרתיעה ואפקטיבית. החל מהשבתת או החרמת כלי הרכב לתקופה קצובה ועד להגבלות במבחן הכשירות השנתי. קביעת רף עליון לעבירות תנועה עם ענישה תואמת לחברה או תאגיד וקביעה של הרמת מסך במקרים קיצוניים. נראה כי השיטה הנהוגה היום, מטיבה עם כולם- המדינה מרוויה את הקנס הגבוה ובעלי הממון ומכוניות היוקרה, נהנים מחסינות במחיר סביר. אז מי אמר שכולם שווים בעיני החוק?

 

הכותב הינו קצין בטיחות בתעבורה ומומחה בתחום הדו-גלגלי.

 

 

 

Please reload

Please reload