שקיעה אדומה עם אופנועי הוסקוורנה

מאת אורן קוזלובסקי שלישי, 28 ספטמבר 2010 08:46

שיתוף

התקופה הזאת שבין ראש השנה ויום כיפור מצוינת לחשבון נפש וקבלת החלטות. כבר שנים שאני מבקר את עצמי על חוסר ניסיוני ברכיבת שטח ותמיד הצלחתי למצוא סיבות וצידוקים למחדל הנורא. בעבר היה זה מצבי הרפואי שהתדרדר עד להמתנה בתור להשתלת ריאות. ידעתי שגופי לא יעמוד בעומס וכמובן שהאבק לא בדיוק הטה את הכף לטובת החוויה.

כשכבר נשאתי על גבי בלון חמצן ואינפוזיה התנדנדה דרך קבע מידי, שכנעתי את עצמי שיהיה זה מסוכן ולא אחראי לצאת לשטח ולהתרחק מהדרך הראשית, מה גם שאז כבר באמת שלא הייתי מסוגל להפעיל מכונה מוטורית בתוואי מסולע ומפרך. לאחר השתלת הריאות והחזרה לחיים, בכל תקופת השיקום, פיזרתי הבטחות והצהרות שבקרוב אטעם שטח.

האמת שאפילו אני לא לקחתי את עצמי ברצינות. נשארתי בכביש ומידי פעם כבשתי שביל כורכר איכותי. הכוונה והאמונה שאצליח לצלוח מדבר או יער על גבי חרגול קופצני נותרו בליבי בלבד. עד שהגיע הטלפון מאייל כהן, הרוח החיה מאחורי פעילות החברתית של אופנועי הוסקווארנה בקמור.

לאחר מספר הזמנות לאירועים וטיולים ובעקבות ההבטחה שאני בדרך ומיד מגיע, שריין לי אייל אופנוע לטיול הלילה של החבורה העליזה. על מה תעדיף לרכב? שאל אותי וכנראה שהתכוון לשחרר את אחד הכלים המגניבים של היבואן. בצניעות ובחשש קל ביקשתי שישמור לי בצד את האופנוע הכי חלש וקל שיש במגוון. הסברתי כי ניסיוני בשטח שונה לחלוטין מעברי העשיר ברכיבת כביש וכי אין לי כוונה להתאבד על הג'בלאות.

אייל קיבל את הבקשה כצניעות אופיינית לרוכב גדול ומכובד כמוני, אך כיבד את רצוני והכין לי את ההוסקווארנה 250TE שנחשב למתון שבין האופנועים המשווקים בישראל. בינתיים התכוננתי אני למאורע כמתאגרף לפני קרב איתנים בן 15 סיבובים. ציוד השטח אותו רכשתי עוד לפני ההשתלה, כשמשקלי עמד על מעט יותר מ- 40 קילוגרם, יצא מהניילונים והתגלה כקטן- אחרי הכל הצלחתי להוסיף 20 קילו למשקלי מאז.

ביום המאורע מצאתי את עצמי, חובבן ואופטימי, מול מקצוען שטח אמיתי. אני עטוי בציוד הכביש שלי ובמגיני ברכיים ישנים שמצאתי בארון וה- 250 TE עומד חטוב, שרירי, גבוה, חשוף ומשחר לשטח. הוא נראה כל כך שונה מהאופנועים אליהם אני רגיל. סך כל הפלסטיקה על גב האופנוע לא מספיקה כדי לכסות בורג אחד מאופנועי הסופרספורט האהובים עלי כל כך, ובכל זאת הוא נראה כיריב מאיים ולא הוגן מולי.

בשלב חלוקת החברים לקבוצות ברמות שונות, בחרתי כמובן את קבוצת המתחילים. חבל שאין יחידת גלגלי עזר, חשבתי לעצמי. לא נורא נסתדר. בקבוצה השתתף גם רוכב על BMW R80 משנות ה- 90 עם צמיגי כביש טהורים. אם הוא יכול אז גם אני אוכל, חשבתי בטיפשותי וההאסקי האדום לבן חייך בזלזול כחוזה את העתיד לבוא.

הנפת הרגל גבוה אל על כמעט והפילה אותי, עוד לפני שהפעמון צלצל לתחילת הקרב. איזה גובה, איזה מתלה אחורי קשה. תשקע... תשקע... צעקתי בלחש על האופנוע ומהלחץ נתפס לי שריר התאומים. התיישרתי ונאבקתי כדי להניע כמו שאר המשתתפים בקבוצה. הוסקווארנה אחד - אורן אפס, ספרתי בלב את הניקוד עד כה.

בליל של צלילי האסקים דו-פעימתיים קרביים וכמה מפלצות ארבע פעימתיות אחרות, רעמו לפני. גם אני פמפמתי את המצערת והבנתי שהכוח מהצילינדר הבודד לא דומה לזה היוצא מאופנועי הכביש שאני מכיר. השמש החלה לרדת על מצפה מודיעין ויצאנו אל הכורכר ברעש מנועים עצבני. חצצונים עפו בין הגלגלים, האבק התמר אל על והגלגל האחורי החליק ימינה ושמאלה. שמרתי על גוף משוחרר ונתתי לאופנוע להוביל קדימה. הוסקווארנה אחד - אורן אחד, שיקרתי לעצמי באופטימיות.

מלפנים ומאחור, אמונים על הבטיחות והחזרה בשלום של חברי הקבוצה, נמצאו תומר שמש ורועי קליין, מקצועני שטח ואלופים עם תעודות, כל אחד בקטגוריה שלו. איך הולך? שאל אותי רועי, אתה מסתדר עם האופנוע? זה הרבה יותר קל ממה שחשבתי, עניתי לו והוספתי שההתנהגות שונה מזו אליה אני רגיל, אבל אני מצליח לשמור על קו נסיעה מתוכנן ולשמור על קצב הקבוצה. אז אתה מוכן לרדת איתנו לשטח? הטיח רועי והשאיר אותי המום. מה עשינו עד עכשיו? שאלתי את עצמי וההאסקי חייך ברשעות. מעבר לעיקול ראיתי את הראשונים מקפצים באוויר והפחד התעורר.

גז, גז ועוד גז, שיננתי לעצמי את המנטרות שקראתי במדריכי הרכיבה. האופנוע קיפץ וספג את הירידה לקרקע המחורצת, הכידון המשיך בכיוון אליו הבטתי ועלה על האבנים שגדלו ככל שהתקדמנו. האחורי לעומתו חגג מתחתי בריקוד לא מוכר ונדמה היה לרגע שאין קשר בינו ובין שאר המכלולים. אומנם רכבנו אחרונים אבל בכל זאת עמדתי בקצב ולא פישלתי או ביישתי את הפירמה. הוסקוורנה אחד - אורן שתיים, רשמתי בגאווה.

שני סלעים בגובה זהה ועוד אחד בולט יותר הופיע על השביל בעליה בין העצים. שמעתי את המנועים רועמים כאשר שאר הרוכבים מתחו את המתלה הקדמי, העבירו משקל לאחור, חלקם בעמידה על הרגליות, ועברו את המכשול. עצרתי וחשבתי על סדר הפעולות. תן גז ותעבור, האופנוע יעשה את העבודה אם לא תפריע, האיץ בי רועי. משכתי מצערת, התיישבתי לאחור והתקדמתי את הסלעים. ממש לפני המפגש שחררתי מעט והאופנוע קרס ביחד איתי על צידו כשגלגל אחד למעלה והשני ממתין לפקודה החלטית שמיאנה להגיע. הוסקווארנה שתיים - אורן שתיים.

אי שם מלפנים, שמעתי אופנוע מתקרב. תומר המוביל חזר כדי לבדוק את המצב. בירור קצר, שיחת עידוד והדרכה מהירה החזירו אותי אל האוכף. גם אני יכול, חזרתי ושיננתי את המנטרה שאמורה לשכנע אותי שאם האחרים יודעים מה הם עושים, אז גם אני יודע. האמת שמרגע לרגע השתפרתי והצלחתי להדביק את הפער, כך לפחות חשבתי. לפנינו נגלתה ירידה מסולעת ומחורצת במלוא הדרה. בחושך שאפף אותנו הכל נראה מפחיד פי כמה. מזל שתאורת החזית של הוסקווארנה חזקות ויעילות.

מאחורי הגיחו משה פרחי, קולגה וחבר שרכב עבור מגזין אחר ורועי. תכנן את המסלול שלך ואל תפחד, פקדו עלי. שיקרתי את עצמי וזייפתי ביטחון עצמי. הם האמינו ואפילו האופנוע האמין ואני ירדתי את כל הדרך כשהשלדה המדהימה שבינתיים כבר הספקתי להעריך, סופגת הכל ומיישרת את עצמה לפי הקו שקבעתי לנו. בעצירה למטה שלפתי את פנקס הנקודות וציינתי בהתנשאות, הוסקוורנה שתיים - אורן ארבע, כי הרגשתי שמגיעות לי יותר נקודות על הביצוע.

שמחה וזחיחות דעת סופן להיגמר במפח נפש ובסטירה מצלצלת. דווקא כאשר החלטתי שאת העיקרון הבנתי ושאוכל להמשיך כך את כל הדרך, עליה אימתנית בזווית מאיימת הופיע מולי. מחזה הרוכבים והאופנועים המקפצים במעלה המתלול והקפיצה קדימה של כולם בעמידה על הרגליות, העירה את השדים. כל ניצני הפחד שקיימים בי התקוממו פתאום וחולשה תקפה את ברכיי. שני ניסיונות כושלים להתקרב עם גז פתוח, הובילו את רועי לדוממם את מנוע אופנועו ולקחת ממני את ה- 250TE. כדי להוסיף השפלה לבושה תומר העמיס אותי על מושב האופנוע שלו וטיפס איתי ביחד בקלילות. אם הייתי אדם הגון וספורטיבי, הייתי רושם בשלב זה ניצחון בנוק אאוט להאסקי הגאה והשרירי, אבל אני לא...

את שאר המסע ביצענו תחת ירח מלא ומקסים, עם שתי נפילות והרבה עידוד ותמיכה מצד שאר המשתתפים. שרירים שלא ידעתי שקיימים בגופי החלו לכאוב והמכות הכחולות התרבו ככל שהתקדמנו. בסוף המסלול כבר היה ברור, ההוסקווארנה אינו יריב שקול. זה בהחלט לא היה קרב הוגן ואני באמת צריך להודות לקמור על הפרטנר שציוותו לי. הכוח וזמינותו הפתיעו לכל אורך הדרך. הבלמים המעולים שעצרו אותי גם כשלא הייתי החלטי או ברור והמתלים האלו שסופגים הכל. אין לי למה להשוות, אבל אני לא רואה טבילת אש טובה יותר מכלי משובח שכזה. על הלילה אולי הייתי מוותר בפעם הראשונה אבל את הנעשה אין להשיב.

עמדתי לצידו של החבר החדש, חבול ונבוך אך מרוצה ומסופק. לעומתי נראה ההאסקי רענן וסימני הנפילות לא בלטו על גופו. כאילו שרק אני נפלתי. כנראה שככה זה כשקופצים מעל הפופיק. בעודי מעריך את השותף האתלטי והקליל, מטעמים נפרסו ומוזיקה בקעה ממערכת ההגברה שהוקמה במקום. רקדנית בטן החלה לפזז ולא רק בתוך דמיוני החבול מהמסע המפרך. אנשי קמור הפתיעו במופע משיב נפש לרוכבים העייפים שחזרו משלושת המסלולים, הקל, הבינוני והקשה.

חברה מה עם מחיאות הכפיים? שאגה רקדנית הבטן, אין לכם כוח? לא אין לנו, רכבנו בשטח! חשבתי לעצמי בקול ושמעתי את צחקוקי ההזדהות של הסובבים אותי. לקראת קיפול המאהל, ברגע של חשבון סופי ואחרון, הבנתי שלמראית עין אולי ההוסקווארנה 250TE ניצח בנוק אווט ברור ומשפיל, אבל בעצם המנצח האמיתי כאן הוא אני.

טעמתי שטח בדרך הקשה והמעייפת עם אחד הכלים הטובים ביותר למשימה ולמרות הכאב הקל שמבצבץ מכל פינה בגופי, אני כבר מתכנן את הרכיבה הבאה בשטח. אני חייב אופנוע כזה משלי וזה כל מה שמעסיק אותי עכשיו. לא הפחד, לא התסכול ואפילו לא הכאב. רק רצון עז לצאת שוב לשטח. בפעם הבאה אדאג לציוד מקצועי יותר וכמובן שכבר אדע למה לצפות. החברה מקמור בוודאי ישמעו ממני עוד הרבה בזמן הקרוב.

המסקנה שלי מההחלטיות והתעוזה של השנה החדשה יכולה לתפוס לגבי כולם. נצלו את השנה כדי לחוות דברים חדשים, השאירו את התירוצים בצד. שקרו לעצמכם טיפה ועגלו פינות, האמינו בנאיוויות ילדותית שאתם מסוגלים ואם יורשה לי, השתדלו לעשות צעדים חדשים על רק על כלים באמת טובים שישאירו לכם טעם של עוד. אם הניסיון שלכם הוא רכיבת שטח, אני יכול לאחל לכם שזה יהיה על ההוסקווארנה 250TE, לא האופנוע הקשוח ביותר של היצרן, אבל מספק מקצועי כדי שתבינו במה מדובר ותצאו מזה בשלום.

תמונות: קמור אופנועים

אורן קוזלובסקי היה אורח חברת קמור אופנועים בטיול מועדון הרוכבים של החברה

הגבר הישראלי מתגלח 4 פעמים בשבוע בממוצע, האמריקאי 4.6 פעמים בשבוע (מתוך מחקרי ג'ילט)