רכיבת גשם, חוויה מענגת או חוויה מפוקפקת?

מאת שי וילק רביעי, 25 פברואר 2009 16:01

הדעות חלוקות בנוגע לרכיבה בגשם. חלק חושבים שזו חוויה מענגת ושונה ואחרים חושבים שהחוויה מפוקפקת.  אני לא באמת יודע מה אני חושב על כך, אז יצאתי לבדוק. למרות הקיץ הנצחי ששורר בארצנו הקטנה, השבוע הפתיעו אותנו החזאים והבשורות על הגשם הקרב אכן התממשו. יומיים שלמים הגשם ניתך במחוזותינו והכריח את חלקנו לבצע טקס שקורה רק לעיתים נדירות.

אז עליתי אל הבוידעם, שלפתי את חליפת הגשם. מעט ניעורי אבק, התעטשות סדרתית ועיניים אדומות של נרקומן והחליפה מוכנה. מהמרפסת דלינו את הנעלים ה"אטומות למים" - לא משנה כמה פעמים נגיע למחוז חפצנו בגרביים רטובות, לעולם לא נלמד ועדיין נקרא להם "הנעליים האטומות". ניסיתי בפעם המיליון למנוע מהמשקף להתערפל מאדים רק כי אני עצלן מכדי לקפוץ ולקנות משקף חדש וכמו תמיד, גם הפעם לא הצלחתי.

כמו תמיד כשחופרים בסטטיסטיקה או מדברים על גשם, ישר קופץ מישהו וצורח "בישראל יש רק 60 ימים גשומים בשנה!". אולי זה רק אני, אבל השנה הנתון הזה נראה לי מופרז בטירוף. בדרך כלל זה נראה מוגזם מהכיוון ההפוך -  הרי יש גם גשם בסתיו ובתחילת האביב, אין מצב שיש רק 60 ימים גשומים בשנה. אז זהו, השנה נראה שמישהו הפריז.

למרות הסטטיסטיקה השקרית, השבוע הזה נחת עלינו, גשם אמיתי. לא עוד חצאי טיפות במסווה של סופה, לא עוד חזאים שבורחים מכל התקהלות ציבורית בפחד מסקילה כי הבטיחו גשמים שסירבו להגיע, אלא באמת גשם חורפי שעושה מעט טוב לכינרת. אחרי שהתלבשתי כאילו אני יוצא למבצע צבאי ארוך טווח בעומק מדבר הקרח הארקטי, אני מגיע אל הכביש. אותו הכביש, רק שונה, חלקלק ורטוב.

הדקות הראשונות עוברות באימה עבור רובנו. חודשים שלא ירד מטר על הכביש וגם אחרי שכל השמן והג'יפה נשטפו, אי אפשר לדעת למה לצפות. כמו תמיד, ההתחלות קשות. מפחיד לבלום חזק מידי, פתיחת הגז כל כך איטית עד שהשליח על הטוסטוס 125 בלי האגזוז כבר עבר מזמן תוך כדי שיחה במירס (איך הם מצליחים לא להרטיב את המכשיר?). הטיה נשמעת כמו משהו מעולם הכדורגל ובכלל אני מרגיש כאילו אני הבחורה הכי חסרת קורדינציה בעולם בשיעור רכיבה ראשון.

מספר דקות זה מה שלוקח לרוכבים המנוסים להתרגל. עכשיו השד כבר לא נורא כל כך. אז נכון, רטוב, חלק, קר ותמיד הגומי בתחתית מכנס הגשם לא יהיה מספיק הדוק והגרב תירטב יותר ויותר עם כל שלולית שעוברת. זה לא שלא ידעתי את זה גם בדקות הראשונות, עכשיו פשוט הגעתי למסקנה שזה מה יש והמשכתי הלאה. עכשיו, כשהשלמתי עם המצב, אני יכול להתפנות וליהנות מהחוויה המוזרה הזו.

אני לא עד כדי כך רטוב ואפילו לא כל כך קר לי (שקיות חימום בתחתונים זה רעיון ענק!). לא יודע אם יצא לכם לרכב בגשם שוטף שכל טיפה דופקת בקסדה בקצב. אחרי כמה דקות כאלה, כבר לא שומעים כלום פרט לטיפות ואט אט, גם הן נעלמות ומשאירות כל אחד בעולמו ולמחשבותיו. אז כן, רוב האנשים לעולם ימליצו לכם להיות מרוכזים במאה אחוז בזמן רכיבה, על אחת כמה וכמה כשהתנאים לא אופטימלים כמו בגשם והאמת, גם אני נמנה על המזהירים. אך באופן מאוד מוזר, רכיבה בגשם מצליחה לנקות את המחשבות.

יש משהו קסום ברכיבה בין טיפות המים, בכביש חצי ריק, רק אתה ואורות ברקס במרחק, הטיפות ניגרות לצידי המשקף בגלל הרוח, הגלגל הקדמי זורק לאוויר זנב תרנגול של מים ואתה יושב שם במרכז ההמולה, מנותק מהכל ומרגיש את המחשבות הולכות והופכות לצלולות יותר ויותר. זה לא שפתאום החוויה הפכה למרנינה. אני בטוח שאם הייתם שואלים 100 רוכבים מה הם היו מעדיפים, 99 מהם היו בוחרים שמיים כחולים ושטופי שמש. למרות זאת, אם תאפשר לעצמך להרגיש את החוויה, יתכן שתגיע למחוז חפצך, כמעט יבש וכמעט חמים, אך עם מחשבה צלולה ונקייה כמו שרק רכיבה בגשם יכולה לספק.

מדריך מישלין למסעדות נוצר באירופה כגימיק לקידום מכירות צמיגים