רויאל אנפילד בולט קלאסיק - סטלן על הזמן

מאת אורן קוזלובסקי חמישי, 26 אוגוסט 2010 15:48

שיתוף

מי מאיתנו לא חלם פעם על מכונת זמן? מין פטנט כזה שבלחיצת כפתור ייקח אותו שנים לאחור לתקופה אחרת רחוקה ושונה מזו בה הוא חי היום? אז הנה באו ההודים והביאו לנו אחת כזאת במחיר מגוחך של 40,000 שקלים חדשים. לחיצה על הכפתור שבאופנועים מודרניים מעיר את המנוע, החזירה אותי לפתע לימים בהם אפשר היה לחלום על מהירות מטורפת של 90 ואפילו 100 קמ"ש בכביש המהיר, להאט בעדינות עם בלם תוף ולהיזהר שהגלגל לא ינעל בגלל לחיצה חזקה מידי.

מראה מגניב של פעם, תחושה נוסטלגית וביצועים שמתאימים בול לסיפורים של זקני השבט- אלו שמידי פעם מזמינים אותי לכוסית, דגים מלוחים וסיפורים על ימים שאני לא הכרתי, זה מה שמצאתי בתחילת המסע המשותף של עם ההודי החדש בארץ. אבל זה לא הסיפור מאחורי המותג שחזר בפעם השלישית לארץ הקודש.

ברור לי לחלוטין שקהל הלקוחות הוא לא רוכבי אופנועים שצריכים כלי רכב יום יומי או כאלו שמשתמשים בדו גלגלי ככלי תחבורה עיקרי פונקציונאלי. הרויאל אנפילד הוא אביזר אופנה שאפשר לרכב עליו ואולי אפילו סוג של אמירה. אין ספק שכיף להציג אותו לראווה וליד בית הקפה הוא גונב את ההצגה, עם סירה כבר בכלל התחרות לא הוגנת, אבל אני לא מכיר באופן אישי הרבה אנשים שקונים אביזרי אופנה במחיר כזה.

עוד לפני שנכנסים לתוך קרבי האופנוע, צריך להבין את הדינאמיקה של המותג בארץ. אי פעם בימי המנדט הבריטי התגלגלו על כבישי הארץ אופנועים אנגליים שונים, ביניהם גם הרויאל אנפילד, אז אופנוע מודרני ומוצלח למדי. הסיבוב הראשון נגמר לאחר שהחברה הבריטית חדלה לייצר אופנועים. בהודו יוצרו אופנועים דומים, ברישיון כמובן אך תחת השם אנפילד, לפי התכנון המקורי, והמשיכו להתגלגל מן המפעל ההודי כמעט ללא שינויים עד לתקופתנו אנו.

בשנת 1995 נרכשו זכויות השימוש בשם המיתולוגי ובינואר 2009, לראשונה לאחר 30 שנים, יצא את שערי המפעל אופנוע חדש עם מנוע מוזרק ומספר שכלולים מודרניים שאפשרו את שיווקו גם בשוק האירופי. אחד השינויים הבולטים הוא מיקום המנופים והרגליות- רגלית ההילוכים למשל, כבר לא נמצאת בצד ימין כמקובל בהודו, זו מחכה לרגל שמאל ומתאימה לרוכב המודרני.

בין ימי המנדט העליזים לימינו אנו, אי שם לפני כ- 15 שנים, החליט מישהו שאלפי ישראלים שטיילו בהודו ורכבו או נתקלו באופנוע, ישמחו לראות אותו ולהיזכר בתקופת הטיול. השיקול הנוסטאלגי לא עבד. גם המתלהבים שבמבקרים באולם התצוגה, חזרו לבסוף לביתם עם אופנוע אחר, מודרני ושימושי- רובם בחרו אז ב- GN250 של סוזוקי שעלה כמעט 16,000 שקלים חדשים והציע הרבה יותר.

חזרה לזמננו. האופנוע החדש חיכה לי בפתח הסוכנות כדי לשכנע אותי שהפעם הסיפור שונה לחלוטין. העיצוב כאמור שמר על הקווים הכלליים של דגמי שנות החמישים, והבולט C5 עליו רכבתי, עוצב בהשראת דגם G הקלאסי ויועד לפרוט על גלי ההתרפקות על העבר התמים והיפה המתעורר באירופה. המנוע בנפח 500 סמ"ק מייצר 27 כ"ס מצילינדר בודד, מקורר אוויר שלמרות ההזרקה נראה כאילו נשלף ממרתפי המוזיאון ושופץ למשעי. האגזוז באופנוע המבחן הוחלף ואיתו גם הצליל שהתגבר מאוד ביחס למקורי, העומד בתקנות הזיהום והרעש המחמירים של תקופתנו.

אין ספק שהרויאל אנפילד מושך מבטים. בעמידה ברמזור וגם בתנועה, מרגישים את העיניים הננעצות ולא פעם עצרו אותי נהגים ורוכבים כדי לשאול שאלות על מה שנראה להם, שיפוץ מדהים של אופנוע עתיק. הרכיבה העירונית נחמדה מאוד, למרות שתנוחת הישיבה לא מתחשבת בצרכיו של הרוכב. התחושה הכללית המתקבלת היא של ישיבה מעל האופנוע וגם החביקה של מיכל הדלק לא מחברת את האדם למכונה. מיקום הרגליות ותנוחת הידיים דווקא משביעות רצון ולא הכבידו עלי לאורך הרכיבה. ציפיתי בקוצר רוח לעליה על הכביש המהיר כדי להראות את הפלא ההודי לאשתי.

הרכיבה בדרך בין עירונית די אכזבה אותי ברכיבה הראשונה. אני רגיל להשתלב בתנועה ולנוע מעט מהר יותר משאר המכוניות אפילו כאשר אני מתנייד על קטנוע עם מנוע 250 סמ"ק. מהירות השיוט הנעימה של ההודי הירקרק היא כ- 90 קמ"ש בהם גם מרגישים את הרעידות וגם נדמה שכולם, אבל ממש כולם, דוהרים בממד אחר שבו הקמ"שים גדולים יותר או לחלופין שאני עומד במקום. האצה לכיוון ה- 110 קמ"ש לא הייתה קשה במיוחד, אבל זעקות החמס והכאב של המנוע עוררו את רחמי וחזרתי למצב שיוט רגוע אליו אני לא רגיל.

לאחר שהסתגלתי לרוגע ושכנעתי את עצמי שעדיף ליהנות מהדרך ולספוג את אווירת השאנטי של האופנוע, שמתי לב לאצבעות המופנות לעברי ולחיוכי הילדים במכוניות העוקפות. היו כאלה שאפילו האטו כדי להמתין שאגיע אליהם ולשזוף את העיניים שוב - בתחום משיכת תשומת הלב, גם מחוץ לעיר זוכה הרויאל אנפילד בכל הקופה.

בכניסה למודיעין האטתי שוב למהירות עירונית, פיצוצי מחאה מצינור המפלט העלו בי זיכרונות מאופנועי עבר שהיו ברשותי. אני מניח שלא ניתן היה לכוון הרבה את מערכות האופנוע כדי להתאימן למערכת הפליטה החלופית ולכן מי שירצה בה יאלץ לחיות עם הרעש שברכיבה עירונית מתעורר לפני כל רמזור או כיכר. אני באופן אישי הייתי מעדיף את האגזוז המקורי.

מתלי האופנוע, בדיוק כמו הבלמים, לא עומדים בשורה אחת עם אלו הנמצאים באופנועים המודרניים הנמכרים בארץ. במחיר של 40,000 שקלים חדשים, הייתי מצפה ליותר. מכסי ביוב ושאר פלאי התשתית בארץ, הורגשו בזמן הרכיבה. גם בתחום הבלימה ציפיתי ליותר, לחיצה מתונה על המנוף הידני לא מאכזבת, אבל לחיצה על דוושת הבלם האחורי לא הדרגתית ונועלת את הגלגל האחורי בפתאומיות וללא שום איתות מקדים.

את יום הרכיבה השני הקדשתי להתחקות אחר המיתוסים המוכרים לכל מי ששמע את סיפורי האנפילד של המטיילים בהודו. לפי האגדות, אין מקום בו לא עובר כלי הרכב הדו גלגלי ההודי. שטח, בוץ, סלעים וגללי עיזים, הם רק חלק מהמקומות אותם צולח הידיד הנאמן של התייר בתת היבשת. לכן יצאתי לסיור שבילים קצר למקומות אליהם אני לא מגיע עם אופנועי כביש בדרך כלל. דווקא בשבילים הופתעתי לטובה. לא שזכיתי לביצועים של אופנוע שטח, אבל פשוט נהניתי מהרכיבה וסוף סוף הרגשתי שאני רוכב מהר על האופנוע.

את הרכיבה הלילית בחברת הידיד ההודי החדש, שבינתיים למדתי לחבב, עברתי עם אורות גבוהים. לא רציתי לסנוור אף אחד וגם לא הפרעתי לנהגים אחרים. פשוט תאורת הדרך לא נראתה לי מספיקה וממקום מושבי לא ראיתי את הדרך בלי עזרה מהאלומה הגבוהה יותר. מערכת התאורה הקדמית כוללת, בנוסף לפנס הראשי, עוד שתי נורות קטנות שנראות מצוין מקרוב, אך אינן תורמות לתאורה ברכיבה.

כמו כל דבר שמגיע מהודו, גם הרויאל אנפילד נושא בחובו פילוסופיה עמוקה ותובנות מעוררות. למדתי שזמן ומקום הם דבר יחסי, או כמו שצריך להיות כתוב בספר החוכמה של האופנוע - אם תלחץ על הכפתור הנכון ותאמין, תמצא את עצמך בתקופה רגועה ובכביש אחר מהסובבים אותך. גיליתי גם שמהירות היא לא ערך אבסולוטי - 90 קמ"ש במקום אחד זו מהירות מטורפת ובמקום אחר זה לאט, אפילו מומחי הפיזיקה לא יכולים להוכיח את זה כמו מהנדסי רויאל אנפילד. אומנם לא קראתי את הוראות היצרן, אבל אני בטוח שסדר הפעולות לפני העלייה על האופנוע מתחיל ב"קודם כל תירגע" וממשיך ב"תתעלם מהמשוגעים הממהרים, הם לא הגיעו עדיין להארה".

ככלי רכב שאמור למלא פונקציות שימושיות במחיר הנדרש, הרויאל אנפילד בולט קלאסיק C5, לא מצליח לתת תמורה. כאביזר אופנה וסגנון חיים שמתאים למי שיכול להסתדר ביום יום עם כלי רכב אחר, מעלה האופנוע את השאלה כמה זה שווה לרוכש. לאחד שווה להשקיע מחיר כפול כדי להציבו כרהיט בבית ולצאת עליו מידי פעם למפגש חברים ולאחר זה יראה מוגזם, מי אני שאשפוט? כדי להגיע ממקום למקום אני הייתי משקיע בדיוק חצי ולוקח קטנוע שימושי ויעיל, אבל אשקר אם אומר שלא מצאתי רגעים שפשוט לא רציתי לרדת מהחבר ההודי החדש.

צפי המכירות של היבואן,עומד על 40 עד 50 פריטים בשנה ונראה מוגזם ולא ריאלי. רוב פליטי הודו חסרים את הפרוטה ולא ירכשו כלי רכב שמחצית ממחירו מגולם במראה ובשיעור בפילוסופיה קיומית. אני באופן אישי חזרתי מאוהב במראה וברעיון אבל מאוכזב מהביצועים והמכלולים. את הדילמה קורעת הנפש פתרתי בשקלים בודדים- הגדלתי את אחת התמונות ותליתי במוסך הפרטי, עכשיו אני יכול לקום כל בוקר ולהביט על הבולט הירקרק, לחייך ולהירגע ואחר כך לעלות על אופנוע אמיתי ולהגיע אל מחוז חפצי.

צילם: חיים יפים ברבלט

ממוגנים תמיד- רוכבי TheRide רוכבים עם:

קסדה - SHOEI XR1100
מיגון גוף - MULTITEC ARMOR מבית SPIDI
מגפי רכיבה - X-One מבית SPIDI
כפפות - BLADE Light

הונדה היו הראשונים שהציגו אופנוע סדרתי עם בלמי דיסק, ההונדה 750 Four בשנת 1969