קסם המדבר הבוליביאני

מאת איתי חזן - מערכת נזימה
שלישי, 21 דצמבר 2010 13:27

שיתוף

גם אחרי טיולים בארה"ב, מקסיקו, ארגנטינה וצ'ילה, לא יכולתי להסתיר את התרגשותי לקראת ההרפתקה בבוליביה. הרכבת מהגבול בארגנטינה לעיירה עיוני שבדרום בוליבה, בה ממוקמים מאווררי קיר לנוחות הנוסעים, דוהרת במהירות מסחררת של 40 קמ"ש, כך שבאמת אפשר לעכל שמדובר במדינת עולם שלישי וכדאי להנמיך ציפיות. עדי, חברי הטוב איתו אני מטייל מזה ארבעה חודשים ואני, הגענו לעיוני הנמצאת בגובה 3500 מטרים מעל פני הים, מתנשפים מחוסר החמצן ונדהמים ממראה העיירה הזו שתקועה בזמן איפשהו בשנות ה- 70 המאוחרות. הדבר הראשון אליו התפנינו, איתור אינטרנט קפה, המחיר: שקל לשעה, תשתולל! חייכתי לעצמי. בבית הקפה הכרנו כמה חבר'ה ישראלים והופ - יש לנו קבוצה לסאלאר דה עיוני.

נכנסנו בגאווה ישראלית ידועה לשמצה לסוכנות הנסיעות של גונזלו, סוגרנו על מחיר (מחיר מיוחד לישראלים) 600 בוליביאן לשלושה ימים. ערכנו הכרות את חברי הג'יפ השני, שגם הם כבר סגרו על מחיר (מחיר מיוחד לאירופאים) 725 בוליביאן לשלושה ימים- מסתבר שכוח המיקוח הישראלי זוכה ביד רמה.

טויוטה לנד קרוזר מודל 94 עם שמשה מנופצת וגגון עמוס ציוד לעייפה, הפך באותו הרגע לבית שלנו לשלושת הימים הבאים בטיול השטח הכי נפוץ עד כדי חובה בביקור בדרום אמריקה. עדי הרים גבה ואני הרגעתי: "אל תטרח לחפש, אין בעיירה הזו רכב מעל מודל 98. "איזו שכונה" חייך עדי ועלה לג'יפ.

הנהג, אוקטביו שמו, שאל בספרדית: ליסטו? (מוכנים?) הנהנן והתחלנו בטיול. התחנה הראשונה, בית הקברות הישן לרכבות הממוקם ממש מחוץ לעיר. הכל מסביב זבל, אחלה אתר תיירותי, מעניין איפה רשות הטבע והגנים שלהם. קטרים קיטור ישנים, המון קרונות מחלידים, הכל מברזל. רואים שאין להם פה בדואים, אמרתי לעדי, אחרת ממזמן גם מסילות לא היו נשארות להם. שלפנו את המצלמה ומצאנו את אצמנו משחקים בין הקרונות כילדים בגן משחקים גדול.

הנהג המקומי הוציא שקית עם עלים ירוקים, עלי קוקה, אותם עלים שמהם מכינים את סם הקוקאין הידוע, אל תדאגו, צריך 6 קילו עלים כדי ליצור גרם אחד של קוקאין. בעודו לועס, סיפר שזה עוזר להתמודד עם הגובה, מפחית כאבי ראש, מחדד חושים, בקיצור - הנוסח הבוליביאני לעלי הגת של התימנים.

המשכנו בדרך עפר לכפר עני מאוד בשם קולצ'אני, בתי הכפר בנויים מתערובת בוץ וקש, ממש כמו בימים ההם. הכפר מתפרנס בעיקר מהתיירות העוברת במהלך מסלול הטיול שלנו, אבל לא מדובר בתיירות מהסוג של ואגס או מרכז בואנוס איירס. בכפר ניתן למצוא אומנות במלח, המון לכלוך ומעט בדים צבעוניים מסורתיים. לאחר מנוחה קצרה שמנו פעמינו אל האטרקציה המרכזית של הטיול, סלאר דה עיוני.

המקום, מדבר המלח הגדול בעולם, שטחו כ- 12 אלף קילומטרים רבועים. מדף חלק ושטוח שכולו לבן, לאן שלא מסתכלים רואים רק משטח לבן אחיד ומפולס לגמרי- בלי עליות או ירידות, ללא מהמורות, באמפים או שקעים. משטח ענק! רק לשם השלמת התמונה, המדבר בגובה 3660 מטרים מעל פני הים ומהווה עמק בעומק של 120 מטרים תחת פסגות ההרים הסובבים אותו.

מלאי התרגשות נכנסנו למדבר הסלאר, נוסענו על המלח- שטוח שטוח... נושאתי תפילה שמשום מקום יצנח אלי איזה R1, כדי שאוכל לבדוק מהי המהירות המקסימלית בתנאים אידאליים. חלומות בהקיץ על מספרים תלת ספרתיים ורוח בפנים, לא סתם כל שיאי המהירות בעולם על המכונות המוזרות ביותר נקבעים במקומות שכאלו.

אוקטביו עצר בתחנה הראשונה בתוך מדבר המלח, חנות תיירותית הבנויה כולה ממלח, הקירות, הרצפה, הגג, החלונות, הכל מלח. בטח תתקשו לנחש מה מוכרים שם- כן מלח. שם גם למדנו כיצד המקומיים אוספים את המלח ומכינים אותו למשלוח - מרטיבים את המלח לצורך ריכוך ועיצוב, עורמים לערימות, מייבשים בשמש ולבסוף מעמיסים על משאית מאולתרת.

באופק נגלה לעיננו אי הדג, איסלה פסקדו –או שיש לבוליביאנים האלה דמיון מפותח או שאלו עלי הקוקה... אבל שיהיה. כאשר מתקרבים מגלים שכל האי מכוסה בקקטוסי ענק! על האי ניתן למצוא את הקקטוס הגדול בעולם, 12 מטרים גובהו.

במשטח העצום לא ניתן לאמוד את המרחק בינך לבין עצמים אחרים באופק, הכל נראה כמו פאטה מורגנה אחת גדולה, המקום האידיאלי למשחקי צילום. כל הישראלים שלפו את ארגזי הפרופס שהוכנו מראש: חבל, בובות, נרגילה, 2 גיטרות, נעל, מצ'טה וגלובוס קטן ועוד. יצאנו להפגין את כישורי הצילום הבסיסיים שהנענע, ערן שלמה עורך אתר נזימה, לימד בעבר בקורס סופר זריז בן חמש דקות הכולל עשרה טיפי מפתח, לשימוש באשליות עומק וגודל, מעט רוח חג החנוכה והרבה דמיון.

לאחר כשעתיים של צילומים ושיזוף המשכנו אל מול נופים עוצרי נשימה לכיוון "המלון" בו נישן בלילה. הדרך שימשה להכרות טובה יותר עם יתר חברי הקבוצה. פרט לעדי, שעליו כבר שמעתם בהתחלה, היו איתי גם אייל מרחובות, איש צופים לשעבר, חייל בנח"ל ופעיל בסוכנות היהודית. הדר מרמת גן, מטיילת לאחר סיום תואר בכלכלה ומנהל עסקים, עומר מאלפי מנשה, נגד לשעבר בחיל המודיעין שתפס את תקן מספר הבדיחות המוצלח והיעיל לרגעי הנסיעה הארוכים, ישי מראשון לציון, יוצא יחידה מסווגת, איציק משכונת התקווה, השקט שבחבורה, שבאמתחתו תמצאו כל מה שתצטרכו, החל מנייר טואלט ברגע קריטי וכלה בחכה לתפוס דגים למאכל בלגונות, רק למקרה שנתקע.

בדרך למלון אוקטביו ארגן ארוחת צהריים. לידנו התהלכו להן לאמות חמודות,האוכל המקומי כלל קינואה, עגבניה, מלפפון בננות וסטייק תפל. לשאלתי מאיזה חלק של הפרה הסטייק? חייך אוקטביו והצביע על הלאמות שלידנו, נו טוב... הייתי חייב לרוץ. התמקמות זריזה בחדרים, חמש מיטות בחדר, המלון בנוי מבלוקים של מלח, הרצפה מלח גרוס, בואו נגיד שאם בארוחת הערב חסר לנו מלח, מקסימום נותנים לק לקיר.

החלטנו לצפות בשקיעת הסלאר המפורסמת, אך השמש שוקעת מאחורי ההר שליד המלון. חמושים בערכת קפה (טורקי של עלית - שיחקת אותה עומר), נרגילה, גיטרה ועוגיות אוריאו ומלווים בתיירים נוספים טיפסנו על ההר, עם כל צעד נגלה גודלו האמיתי של ההר והסתבר שלא הערכנו אותו נכון. לאחר כ- 20 דקות של טיפוס, לא יכולתי להתאפק וציינתי שכנראה לרדת את ההר בחשיכה לא יהיה הרעיון הכי טוב. הקבוצה הסכימה בהתנשפות (אנחנו בגובה של למעלה מ-4000 מטרים. האירופאים גילו את נפלאות הנרגילה והקפה של עלית, אייל התגלה כמוסיקאי מבטיח, מנגן ושר שירים שכתב בעצמו ומבצע קאברים לא רעים בכלל ללהקות רוק. המוסיקה שוב מוכיחה עצמה כשפה הבין לאומית השנייה המדוברת ביותר בעולם, הראשונה כידוע היא הסקס.

ירדנו חזרה והתיישבנו לאכול ארוחת ערב, מרק ירקות, ספגטי לא מבושל ורוטב עגבניות. הבוליביאנים האלה... מה לא הייתי נותן עכשיו לבישול של מתן ניר, השף בשטח. על המים החמים כמובן שצריך לשלם, 10 בוליביאן. לפני השינה תה ועוגיות, גונזלו המקומי נותן סקירה קצרה על הצפוי לנו מחר. יוצאנו החוצה עם התה החם אל החשיכה, הטמפרטורה צנחה במהרה ומולנו נגלו שמים זרועי כוכבים, מחזה שכמותו מעולם לא ראיתי. הנה שביל החלב, החגורה של אוריון, תראה! כוכב נופל! לוחש עדי ללורה ההולנדית Isn’t it romantic? ומיד זוכה ל- 5 Zדים בסולם נזימה, כבוד.

בבוקר היום השני בחמש וחצי התעוררנו לצפות בזריחה והמונח חמרמורת (או האנג אובר) קיבל משמעות חדשה, קר אך שווה. מי היה מאמין שאצפה בזריחה בסלאר? ממלמלתי לעצמי. עלינו שוב על הלנד קרוזר, שאלתי את אוקטביו בספרדית העילגת שלי adonde ahora? והוא ענה, לכפר סאן חואן. דרך עפר, סלעית, הנוף משתנה לו בבירור לחום מדברי, בדרך רואים מיקוניות – שהן למעשה הכלאה בין לאמה לאלפקה. אני כקצין משוחרר טרי, עדיין לא שכחתי איך זה להירדם בכל מקום ובכל מצב, גם ברכב שטח מיטלטל, כך שהתעוררתי ומצאתי את עצמי בסאן חואן. למולי מחזה משעשע - הג'יפ של לורה על הג'ק, עצרנו לקנית חטיפים ויוצאנו מסאן חואן. כעבור כרבע שעה גם לנו היה פנצ'ר - כל הזין. אוקטביו דאג לבעיה, והמשכנו בתנועה, לעינינו נגלה הר געש פעיל אדיר בשם אויגואה.  לאחר מכן הגענו ללגונה קנייפה, הנמצאת בגובה 4100 מטרים מעל פני הים, שם מצאנו שלושה סוגי פלמינגואים: צ'יליאני, ארגנטינאי ובוליביאני. תמונות יפות, נעליים מלוכלכות וחזרה לג'יפ.

הרכבים מתקשים היות והספק המנוע יורד משמעותית בגלל המחסור בחמצן החיוני לתהליך הבעירה, אבל המאמץ משתלם, הגענו ללגונה אוויונדה, גוון ירוק המים נקוו על משטח עשיר בנחושת ומינרלים אחרים ולכן מקבלים צבע ירוק מוזר (שונה מהירקון לתוהים שביניכם). ארוחת צהריים תחת השמש הקופחת - עוף יבש, פסטה והשתיה? פאנטה תפוזים, שמזכירה בדיוק את הסוכריות תפוז במנות הקרב - לא להיט בלשון המעטה. לקראת הלילה הגענו ללגונה קולורדה, חניית הלילה. הקור לא מבושש לבוא ומצאנו עצמנו מתלבשים חם, גונזלו הזהיר שבשיא הלילה צפויה לנו טמפרטורה מפנקת של מינוס 15 מעלות צלסיוס. הבנו שלא נצפה בשקיעה ולא בכוכבים, מקסימום בתקרת מיטת הקומותיים

בהמשך למפגש התרבותי, השירותים באכסניה מתגלים כמאוד מיוחדים, איורים של הוראות הפעלה סייעו בהבנת העיקרון: לאחר שסיימת את עניינך יש ג'ריקן חתוך, אתה ממלא אותו במיכל מים שלידך ושופך לאסלה בתקווה שזה יעבוד, וואלה עבד. הקבוצה עייפה, יום ארוך עבר עלינו, גונזלו מתדרך על יום המחרת ואומר שההשכמה היא בשלוש וחצי בבוקר, יציאה בארבע לכיוון הגייזרים... הערב אין אלכוהול. בארוחת הערב זכינו למרק ומין תבשיל ירקות, תפוחי אדמה, ביצים ונקניקיות, הדלקנו נרות חנוכה ופרשנו לישון.

בבוקרו של היום השלישי והאחרון למסע, קמנו כמו נמרים. לא בגלל עודף השינה חלילה, אלא בגלל הקור העז שאף שמיכה מצמר לאמה לא תעלים לגמרי. בארבע בבוקר יצאנו החוצה- אין נהגים בחוץ, אין מדריך ומסתבר שהם לא מוכנים בכלל ואחד מהם איבד את המפתח לקרוזר- ברוך הבא לבוליביה. הנהגים מפגינים תושייה שלא תבייש את שכונת הרכבת בלוד ומניעים את הרכב עם חוטים. הנהג שאיבד את המפתח מאושר, מכניס לרוורס ובנהיגה מקצועית נכנס בקיר שמאחוריו וממוטט אותו. גונזלו מסמן לו "סע סע! שלא יראו שזה אנחנו. לא קרה כלום, מי אני? לא יודע על מה אתה מדבר...".

הנסיעה לכיוון הגייזרים לא הייתה פשוטה, סלעים גדולים, הרכב מטפס לגובה של 5000 מטרים והמנוע מספק כ-  30% מסוסיו העייפים. לגייזרים הגענו עם הזריחה הציורית, האדמה משחררת אדים רותחים וריח מבחיל של גופרית מילא את אפינו על הבוקר. התחלנו בירידה לכיוון המעיינות החמים, עם כל מטר שירדנו הרכב סחב טוב יותר. בריכה בטמפרטורה נוחה של 38 מעלות היא בדיוק הדבר שהיינו צריכים אחרי בוקר קפוא שכזה. לאחר הטבילה, המשכנו חזרה לעיוני.

בגבול המפואר בין בוליביה לצ'ילה - בוטקה מעפן, בלי גדר. נפרדנו מחלק מחברי הקבוצה שמטיילים לצ'ילה וממשיכים, לאחר מספר שעות נסיעה ועצירה לפיפי, ארוכה מספיק בשביל שהנהג יצפור לי, הגענו לעצירה האחרונה לפני עיוני - סאן קריסטובל, ניצלתי את העצירה לגלידה בחצי שקל. לבסוף בחזרה בעיוני מאובקים ועייפים, סיכמנו את החוויה: היה טוב, צריך מקלחת ומהר, כמה כיף שאין מים חמים בהוסטל...

אתר נזימה - בשטח שלך

המונח Motorcycle הוטבע לראשונה ע"י הממציא האנגלי אדוארד באטלר בשנת 1885