קורס נהיגה וסקיד קאר באלטרנתיבי

מאת אורן קוזלובסקי חמישי, 12 פברואר 2009 11:48

בחצי השנה האחרונה, אני מוצא עצמי נוהג במכונית הרבה יותר מאשר רוכב על אופנוע. אומנם כבר חזרתי לרכיבה ולכתיבה על כלי רכב דו גלגליים, אבל אני עדיין לא במיטבי ועדיין משתמש בארבעה גלגלים להתניידות הבסיסית ולמרחקים ארוכים. לצערי גיליתי במהלך הנהיגה, שבתוך המכונית אני מוצא את עצמי מופתע הרבה יותר מאשר ברכיבה. רמת הריכוז שלי במכונית נמוכה יותר ובכלל אני לא מתייחס לנהיגה באותה הרצינות שהתייחסתי לרכיבה על אופנוע.

הכביש הרי הוא אותו כביש והתנועה הזורמת זהה בשני כלי הרכב, אז איך זה שאני כל כך חסר אונים ושליטה בתוך מכונית? אני מניח שהכל מתחיל ונגמר בגישה לכלי הרכב וברמת ההשקעה בפיתוח המיומנות והשליטה. ברכיבה על אופנוע השתלמתי עשרות פעמים בכל מיני מסגרות ואחר כך התאמנתי לבד על נקודות אלו ואחרות עוד מאות פעמים. אל המכונית התייחסתי כאל קופסה עם גלגלים ולא טרחתי ללמוד או להתאמן.

בעקבות התגלית החדשה וההבנה שאני לא יכול להמשיך ולזלזל בכלי הרכב בו אני נוהג, מצאתי את עצמי ביום שמש ברחבת מרכז ההדרכה אלטרנתיבי שברמת הכובש.  מהרגע הראשון ההשוואה לימי ההדרכה על כלי רכב דו גלגלי ליוותה אותי. כמה שליטה כבר אפשר להפגין בנהיגה בסיסית באוטו? האם הגוף הקטן שלנו יצליח להשפיע על הרכב הכבד והסגור? איך מלמדים עשרה אנשים עם מכוניות סגורות בקבוצה? והכי חשוב, האם אחרי היום הזה אני אגלה שהמכונית שלי יודעת לעשות דברים שלא חשבתי לעשות איתה?

הקורס התחיל בשיעור עיוני, כיתה ולוח עם עזרים חזותיים. האמת, די דומה להדרכת רכיבה, הופתעתי לטובה. גם כאן דיברו על הצמיג ועל גודל נקודת המגע עם הכביש, אחיזה, בלימה והעברות משקל, מסתבר שגם מכונית היא כלי רכב דינאמי ולא רק פחית עם מושבים וגלגלים. לאחר השיעור העיוני בדקנו כולנו לחץ אוויר בצמיגי כלי הרכב, תרגלנו תנוחת נהיגה וצפינו בהצגת תכלית של מכונית ה"סקיד-קאר" הפועלת במרכז ההדרכה - מכונית שמתחתיה התקן בעל ארבעה גלגלי עזר שמשנים את אחיזת צמיגי המכונית ומביאים את הנהג למצבי אובדן אחיזה ושליטה ברמות שונות.

התרגיל הראשון במכונת ההחלקה נפתח במשפט שמוכר לי היטב מתחום האופנועים: מבט, מבט, מבט! לאן שתביט לשם המכונית תגיע. ברכיבה אני מודע כל כך למבט ולכיוון הראש, במכונית משום מה מעולם לא נתתי על כך את הדעת. כך מצאתי את עצמי מביט לכיוון הנהיגה לפנים, דרך חלונות הצד. השמשה הקדמית נעלמה לחלוטין ואני ניסיתי להגיע אל הנקודה הבאה במסלול למרות החלקת הרכב חסר האחיזה והכיוון. ככל שהתקדם התרגיל ורמת האחיזה של הרכב ירדה, חוויתי רגעים של היגוי יתר ותת היגוי קיצוניים - הכל בהתאם להעברת המשקל אל הגלגלים החיצוניים או הפנימיים והאחוריים או הקדמיים של המכונה.

התחושות במכונית המחליקה מדמות נהיגה על כביש רטוב, על קרח ועל שמן, בסביבה מבוקרת וללא מכשולים מסוכנים או תנועה של כלי רכב אחרים. האימון מרגיש יותר כמו קרוסלה שהופכת לנהג את הבטן ומאיימת לעלות את ארוחת הבוקר שוב לטעימה חוזרת, אבל השיפור מסיבוב לסיבוב והחזרת השליטה לידים שלי ככל שהאימון מתקדם מציפה ברגעים של אושר וסיפוק. ישיבה מאחורי משתתף אחר בקורס כדי לראות איך הוא לומד ומתקדם, כבר גורמת לסחרחורת אמיתית ולרצון לעצור את הכל ולברוח החוצה.

השיעור השני בתוך המכונית האישית והיציבה נראה אחרי מכונת ההחלקה כל כך בטוח פתאום. במכונית האישית נהגנו על משטח החלקה רטוב לצורך תרגולי בלימה וחמיקה ממכשול. שוב הופיע האלמנט האופנועני, המבט. גם על המשטח הרטוב והחלק, הובילו אותנו העיניים למחוז חפצנו והרחק מהמכשול. נזכרתי באחת התאונות המביכות שלי עם קטנוע 50 סמ"ק בתחילת דרכי המוטורית. אי אז באותם ימי רכיבה ראשונים, פניתי שמאלה מדרך נמיר לכיוון גשר ההלכה ברמת גן, פחדתי שהרמזור יתחלף לאדום והבטתי עליו בפחד. תוך שתי שניות וחצי מצאתי את עצמי מרוח על אי התנועה, מחובר לרמזור, לא מבין איך זה קרה.

איתי ביום האימון היו נהג שגרירות, אב ובן ומשפחה שלמה שבאה לחוות את חווית הלימוד יחדיו. מכוניות שונות, ניסיון וותק נהיגה שונים ורצון ללמוד ולהשתפר. בין תרגיל לתרגיל נתן כל אחד מהמשתתפים את שני השקלים שלו על מהלך הקורס והתכנים הנלמדים. אני מצאתי המון דברים דומים בין תפעול המכונית לכלי הרכב הדו גלגליים אליהם אני רגיל לרכב. הנהג המקצועי הופתע עד כמה הצליחו המדריכים ללמד אותו ולחדש לו. המרשים ביותר היה דווקא לראות את המשפחות שהגיעו למקום. חוויה מלכדת ומשפחתית ששפכה אור אחר על הדרך בה צריך הורה ללוות את ילדיו בדרך את הכביש.

כל תרגולי היום, במעגל תנועה ועל משטחים רטובים ויבשים, יכולים כל אחד בנפרד, למלא סיפור שלם, אבל למה לקרא על ההנאה שלי ולא לחוות לבד? ההתנסות במרכז ההדרכה אלטרנתיבי, במכונית שלי ובמכונית ההחלקה רק הדגישו לי עד כמה חשוב ללמוד כל הזמן ובכל תחום. חבל שלא השקעתי בנהיגה כמו שהשקעתי ברכיבה. מסתבר שמכונית היא לא רק קופסה סגורה שזזה לאן שההגה מופנה. כרוכב אופנוע שחי בפחד בין נהגי מכוניות על הכביש, אני חושב שצריך לחייב כל נהג לפתוח את הראש ולהרחיב את האופקים כדי שאנחנו נוכל לרכב בסביבה בטוחה יותר.

מחיר הקורס הבסיסי פחות יקר ממה שחשבתי, כ- 950 שקלים חדשים אם נרשמים אליו בלבד או 870 שקלים חדשים אם נרשמים גם לקורס המתקדם יותר שמחירו זהה. אולי לא מחיר זול ושווה לכל נפש, במיוחד לא למי שמצמצם בכל מקום אפשרי כדי לחיות בתקופת המיתון במדינת ישראל, אבל בהחלט לא משהו בלתי מושג או מופרך. אם הייתי צריך לקטלג את הקורס הייתי שם אותו ברשימת הדברים שהייתי שמח לקבל במתנה ממישהו אחר, ליום ההולדת למשל. אני לא מכיר אף אחד שהיה מסרב למתנה כזאת או מישהו שלא היה נהנה מהחוויה אם היה מקבל אותה בהפתעה.

במקביל לאימון המתמיד ברכיבה אני חושב שאנסה לפחות פעם בשנה, להרחיב את היכולת שלי גם בנהיגה. במיוחד מצא חן בעיני התרגול ב"סקיד קאר" שאפשר לי להכנס במגרש למצבים קיצוניים במיוחד בלי קרח או שמן אמיתי על הכביש ובלי הסכנה של לפגוע במישהו או להתרסק. בעולם אידיאלי לכל אחד היה צריך להיות מכשיר כזה בבית.

ג'וירייד 200 היה גם הקטנוע הנמכר ביותר וגם הקטנוע הנגנב ביותר בישראל בו זמנית