סרגיי קפלן וההונדה PCX125 בדרך לתחת מברזל

שיתוף

מי? מה? למה?

את סרגיי קפלן פגשתי לראשונה בסניף הונדה אופנועים בדרך השלום בהפסקת קפה ופטפוט עם צוות האולם. בזמן שלחצתי אני על כפתור הקפוצ'ינו במטבחון הקטן, אסף סרגיי קטנוע מסוג הונדה PCX125 לשלושה ימים. המטרה לא הייתה רכיבת התרשמות לצורך כתבה או היכרות עם הקטנוע לפני רכישה- סרגיי תכנן לרכב 1,600 ק"מ ב- 24 שעות (או פחות), עם חברים, כחלק ממסע איירון באט (תחת הברזל) 125 סמ"ק.

איירון באט הוא תואר אותו ניתן לקבל מארגון עולמי שמכיר ברוכבים שגמעו מרחק גדול מאוד של 1,000 מייל, או 1,600 ק"מ ביממה אחת. את אימות המרחק מבצעים באמצעות חשבוניות הדלק הנשלחות בתום המסע לארגון ובתמורה למאמץ זוכים הרוכבים בתעודה המכירה באיכות ישבנם. ישנם מקומות בהם האתגר קל יחסית, למשל בגרמניה רכבתי מעיר קטנה במזרח לפרנקפורט וחזרה ללא הפרעות ועל כבישים מהירים ורחבים, אך בארצנו הקטנה האתגר גדול במיוחד. כדי להקשות עוד יותר בחרו סרגיי וחבריו לרכב על קטנועי 125 סמ"ק.

את הבחירה בקטנוע ה- PCX ביצעו עבורו אנשי הונדה, מהם כבר רכש בעבר ואראדרו 125 סמ"ק. ההיכרות עם אופנוע ה- 125 סמ"ק הגבוה עליו רכב בעבר, לא הכינה אותו לחויות הקטנוע הקטנטן. עוד לפני המסע המיוחל, בדרכו הביתה מתל אביב לכפר סבא, סבל סרגיי ולא מצא את מקומו במושב הנמוך. מרחב המחיה נטע חששות וערער את בטחונו שנשבר כאשר אשתו, יוליה, יצאה לקראתו ולא האמינה שזה השותף למסע של בעלה.

יוליה, בת זוגו של סרגיי, שותפה פעילה לדרך הדו גלגלית. היא זו שדחפה לרכישת אופנוע בגודל מלא במקום קטנוע כשעוד רכב עם רישיון מוגבל ל- 125 סמ"ק. היא הייתה אמורה גם להתלוות אליו לכיבוש היעד הנכסף, אך מכיוון שאף שותף אר בקבוצה לא הגיע עם בת זוג, נאלצה להישאר מאחור ולעודד מהבית. בגללה, כך מפרגן כל הזמן סרגיי, הוא רוכב ביום יום על V-strom 650 ויום אחד היא גם תדחוף אותו לאופנוע גדול יותר.

חמישה חברים יצאו לדרך, בים בם בום

את המסע עצמנו, החלו חמישה חברים בשעה 2:30 בלילה בתחנת הדלק בגלילות. תדלוק היר של האופנועים (בשביל החשבונית והרשמיות) תדלוק המשתתפים בבורקסים (בשביל מצב הרוח) פרידה מיוליה ובדיקת הסוללה בטלפון הסלולארי שישמור על קשר עמה במהלך המסע והקבוצה האופטימית יצאה לדרך.

במשך 40 דקות חיפש סרגיי תמיכה לגב או מקום נוח לישבן- אבל בשביל תחת ברזל הרי צריך להתאמץ. לאחר מכן החליט לגוון בזוויות ותנוחות יצירתיות כדי להפחית מהלחץ בכל פעם מנקודה אחרת.כך שיחק לו סרגיי ב"חפש את המיקום על המושב" לאורך כ- 165 ק"מ, עד לעצירה בחוף צמח בכינרת. הקטנוע תודלק ב- 4 ליטר דלק בלבד, נתון משמח מבחינתו של סרגיי.

הרכיבה ממוקדת המטרה העלתה זיכרונות מעברו המוטורי, החל מגיל 14 בסיביר הקפואה, שם רכב בקבוצת המוטובול המקומית, קבוצה המשתתפת בספורט המשלב רכיבה ומעין ווריאציה על כדורגל השווה כתבה בפני עצמה. המאמץ במסע נראה קטן מול זיכרונות הטסט הראשון על אופנוע בגיל 16 ובקור של כמעט מינוס עשרים מעלות שנערך על משטח קרח מהודק. לאחר כ- 12 שעות של רכיבה והרהורים, התרגל סרגיי למושבו של ה- PCX והחל לחוש ברוגע שברכיבה ופנה להנאה שבמסע.

כדי להתגבר על העייפות ולהוציא את המקסימום מהאושר שהציף אותו, שינה סרגיי את אופי הרכיבה וניסה לפנות באופן הספורטיבי היותר שאפשר הקטנוע. כך מרמת הגולן צפונה לאילת החל פרק האדרנלין במסע ולא רק אצל סרגיי- שאר השותפים הרגישו את האופטימיות והיעד כבר נראה באופק.

חושך, עייפות וחששות

עם רדת החושך, לאחר כ- 16 שעות של רכיבה ומנוחות מדודות, אי שם בין מצפה רמון לדרך לאילת, החלה העייפות להתגנב ולהעיק.החושך הגביר את תחושת העייפות והתשישות הנפשית מהרכיבה המונוטונית הכבידו על הרוכבים. הריכוז הנדרש בקטע הרכיבה בו חיות חוצות את הכביש בהפתעה וללא התחשבות בכלי הרכב והראות הלקויה סייעו לייאוש להתגבר על האופטימיות. כביש הערבה הארוך וחסר הגיוון, חיסל לחלוטין את מעט המוטיבציה של החבורה המותשת.

כל נקודה של אור, מרוחקת או קטנה ככל שהייתה, הבטיחה כי היעד קרב. אם כל הבטחה כזאת שלא קוימה עם כל שלט חדש שבישר כי הדרך עוד ארוכה, אזל הכוח והתחלף בתסכול. באילת כבר קרסו רוכבי קטנועי ה- 125 סמ"ק, נחו כחצי שעה וניסו להתעורר עם קפה, משקאות אנרגיה וחטיפים מלאי פחמימות. מבט בשעונים העלה את החשש כי למרות התכנון הקפדני, לא יעמדו במשימה. הטלפון הסלולארי דיווח על שיחות רבות שלא נענו וכמו בכל עצירה לפני אילת, גם הפעם שותפה יוליה בחששות ובהחלטה לסיים את המסע גם אם לא יעמדו בזמנים.

אסטרטגיית הרכיבה שונתה, ומתוך דאגה הדדית החליטו לקצר את פרקי הרכיבה ולהוסיף נקודות מנוחה בדרך. סרגיי הרגיש את ראשו נשמט לאחור ומאוחר יותר חש כי הרוכב לפניו מאבד מערנותו וסוטה מהנתיב. התקשורת בין הרוכבים הפכה לחיונית, גם לצורך ברור המצב וגם לשם השמירה על הערנות. סימני ידיים, עקיפות זהירות וניעות ראש, כל אלו שימשו כדי לוודא שכולם חוזרים הביתה בשלום.

סוף טוב הכל טוב?

בעצירה האחרונה, כ- 5 ק"מ בלבד מהיעד, כבר נראה היה שאחד הרוכבים לא מסוגל להמשיך, סרגיי עצמו סיפר לי כי כבר לא אכפת היה לו מהזמנים ומהיעד. המטרה החדשה הייתה לסיים ולנוח. החבורה העייפה סיכמה כי אף אחד לא ישלח את הקבלות וכי התעודה לא חשובה. המנוחה המשותפת האחרונה חיברה יותר מכל את הרוכבים לקבוצה אחת שחייבת לסיים ביחד.

 לחגיגת הניצחון, הכינה יוליה מבעוד מועד בקבוק שמפניה. סרגיי ביקש ממנה להמתין לו בבית ולא להגיע לנקודת הסיום- את החגיגה, החליט, יערכו לעצמם בבית, בלי לחץ וללא קשר לזמנים. הכוח אזל ואפילו הרזרבות, שנשמרות בדרך כלל לפרוק הציוד ולכניסה דרך הדלת נעלמו כלא היו ולא היה ברור כיצד ירד בעצמו מהקטנוע. הדלת כבר הייתה במרחק צעדים ספורים בלבד.

כיבוי המנוע והעצירה המוחלטת, העירו את סרגיי במעיין קתרזיס ותחושת פורקן. אפילו הכאבים נעלמו ופינו את מקומם לחיבוק האוהב של יוליה שכבר תכננה בראשה את מסע האיירון באט לזוגות, בו תוכל להשתתף גם היא. סרגיי נכנס למקלחת כדי לשטוף מעליו את שאריות המסע, אחריו נכנסה יוליה רק כדי לראות את מצב ישבן הברזל- מצב טוב, יד שנייה מרוכב...

צילם: שי כץ וסרגיי קפלן

 תודה מסרגיי קפלן לשותפים למסע שלומי מילבאום, מוטי אלפייה, שי כץ ומשה שפירא. תודה גם לצוות הונדה השלום ולאודי אברהמי על הקטנוע ותודה מיוחדת לקטנוע ה- PCX שבסופו של דבר ליווה נאמנה את הרכיבה המאתגרת.

רוצה לרכב על הונדה PCX125 בעצמך? מלא פרטים ונקבע לך רכיבת מבחן.
	שם מלא: טלפון: דוא"ל: אני מאשר קבלת תוכן ומידע שיווקי באינטרנט / דוא"ל

יותר אנשים משתמשים במברשות שיניים כחולות מאשר באדומות