נאמנות לפי מועדון רוכבי סוזוקי וי-סטרום

מאת אורן קוזלובסקי שישי, 15 אוקטובר 2010 17:00

שיתוף

נאמנות, כמה מדברים עליה בזמן האחרון- חוק הנאמנות, הצהרת נאמנות, כל אחד רוצה שמישהו יהיה נאמן לו. כדי ללמוד קצת יותר על המונח החמקמק הזה, שכל כך מהר יכול להתפוגג, חיפשתי קבוצה שמחוברת בזכות נאמנות חזקה למשהו ומוכנה להצהיר על כך גם בלי שילחצו עליה. רציתי לראות כיצד נוצרת נאמנות אמיתית ובמה צריך להשקיע כדי לזכות בה.

מי היה מאמין שדווקא בשוק האופנועים השברירי, שספג כל כך הרבה מכות, אמצא את הדוגמאות הטובות ביותר. אני לא מדבר על רוכבים שמחליפים כל עונה אופנוע לחזק או האופנתי ביותר, אני מתכוון לאלו שעושים הכל כדי להישאר עם אותו כלי רכב. נשמע בדיוני? מי ידבוק במותג או אפילו בדגם בלי לבחון אותו מול המתחרים ובלי ביקורת? מסתבר שיש כאלו.

הדוגמאות הבולטת ביותר נמצאת על מושבו של הסוזוקי בורגמן. מזמן לא הקטנוע המודרני, החזק, או היפה ביותר. הוא פשוט הקטנוע עם המועדון הטוב והחזק ביותר. רוכבי המועדון מחליפים בורגמן בבורגמן כדי להישאר בקבוצה, מודעים למתחרים ובכל זאת עושים הכל כדי להמשיך עם המועדון. דוגמה נוספת, אף היא מבית עופר אבניר, היא מועדון רוכבי הסוזוקי וי-סטרום אליו הצטרפתי לטיול בן יומיים.

כדי להשתלב בקבוצה, אספתי את אופנוע ההדגמה של חברת עופר אבניר, ויסטרום DL650, האח הקטן במשפחה והיחיד המיוצר ומשווק כיום, לאחר שאת דגם הליטר הפסיקו לייצר. קיבלתי מישראל ויליגורה, מנהל המותג סוזוקי, את הטלפון של מקים ומוביל המועדון, יעקב אברהם וכדי לתרום לקבוצה המגובשת ולהתחבר אליהם הכנתי עבורם ערב סיפורים קצר לחניית הלילה.

את קבוצת הרוכבים אמור הייתי לפגוש בנקודת האיסוף, תחנת הדלק פז הסיירים, אבל סידורים ומחויבויות עיכבו אותי, אז רכבתי לנקודת המפגש הדרומית של הטיול ושמתי פעמי לצומת אשכולות. הנחת היסוד הייתה שאין סיכוי שאפספס את הקבוצה, הרי כולם רוכבים על אותו אופנוע ולא תיתכן קבוצה אחרת דומה לה, אליה אחבור בטעות. רעם מנועי ה- V טווין התגבר וידעתי שמיד אראה את הקבוצה, זיהיתי את הצליל הנמוך והמרעיד.

תוך מספר שניות ראיתי את השיירה, אופנועים גבוהים, עם שני פנסי חזית גדולים דולקים, עליהם רוכבים ומורכבים שראשם גבוה מעל המשקפים. כ- 35 אופנועים, לא מעט, למרות שכבר רכבתי בקבוצות גדולות בהרבה. התגלגלתי למרכז הקבוצה ולמרות שלא הכרתי עדיין אף אחד הרגשתי חלק ממשהו. תחושת גאווה התחילה להציף אותי, שייכות למשהו גדול- לא נאמנות עדיין, לא צריך להגזים, אבל זה מרגש להיות שייך.

בהפסקת ארוחת הבוקר הבטתי על הרוכבים שהכירו כבר אחד את השני. בחנתי את האופנועים שאני מכיר כבר מספר שנים ובאופן כללי אוהב וחשבתי על הדגם עצמו. מה יש בו ששווה להיות נאמן אליו? הוי-סטרום הוא מה שקרוי אצל שחקנים ובמאים ה"כל דמות" של עולם האופנועים לפני החידודים והירידה לפרטים. לאדם מהיישוב שלא למד את רזי התחום, נראה הוי סטרום גנרי לחלוטין ומרכז את כל מה שיכול לתאר עבורו את המונח אופנוע. אין לו משהו מבדל, לא ספורט, לא שטח, לא תיור מפלצתי- האופנוע גדול ומרשים ומייצג את כל מה שאדם ממוצע רואה מול העיניים כשהוא מדמיין אופנוע.

משפחת ה- DL, שם הקוד של סוזוקי, שימשה אותי לאורך השנים בעבודתי כאשר הייתי צריך ללהק אופנועים לסדרות או תכניות ריאליטי. עם אורות מהבהבים הופך הוי-סטרום לאופנוע משטרה, עם מדבקות וארגזים זהו רכב הרפתקאות עוצמתי. בכלל שמתי לב שהחוסר באלמנטים עיצובים גדולים הופך את האופנוע הזה לכל מה שבמאי צריך כדי לבנות דמות או תרחיש ותחשבו אתם בכמה סדרות וקליפים כבר ראיתם אותו.

המשכתי עם מחשבותיי לארוחת הבוקר. חוץ מרוכבי המועדון חיכו לנו במקום שני כלי רכב של חברת עופר אבניר וארבעה אנשי צוות, רכב חילוץ עם נגרר שילווה את הקבוצה לאורך המסלול וטנדר שרות עם ציוד ופינוקים. התכוונתי להוציא את ארוחת הבוקר שאשתי ארזה לי, אבל מבט מזמין של החבורה העליזה הביא אותי אל השולחן. סוזוקי דואגים לארוחות, אמר לי אחד מהם, תאכל איתנו וספר מי אתה. ריח הקפה שהתבשל לו לאיטו בסיר גדול אפף את אפי והסברתי שאני כתב ומספר סיפורים שהצטרף לטיול כדי ללמוד משהו.

למרות הבדיחות הפנימיות המשותפות לכולם, ההיכרות והשפה המשותפת, הרגשתי כמעט בפנים. לא הכרתי את האנשים, אבל את האופנועים שלהם אני מכיר כמעט בעל פה. שלך? שאלו והצביעו על האופנוע עליו רכבתי. לא זה אופנוע ההדגמות של היבואן, הסברתי. אז זה ה- 650 ציינו החברים, חבל שאין עוד את המנוע הגדול. אני ממש רוצה להחליף אופנוע, אבל אין לי למה, זרק אחד מהם.

איך זה שאין למה להחליף? חשבתי לעצמי ובהפסקה הבאה שאלתי את השאלה. למה כבר אפשר להחליף? עטו עלי כולם. יש את ההונדה ווארדרו, BMW1200 למיניהם ומניתי עוד כמה. כאן מסתבר מונחת אבן הפינה של הנאמנות. אם ארכוש אופנוע אחר, אמר הבחור, לא אוכל לרכב עם  המועדון. עם המחשבה הזאת עליתי שוב על האופנוע ורכבתי עם הקבוצה לכיוון הגשר הבשור התלוי  ואל כביש 10, על גבול מצרים.

הרכיבה לאורך גדר הגבול, חוויה מיוחד בפני עצמה, השכיחה ממני לרגע את שאלת הנאמנות. נפנוף שלום לחיילים שלנו ומיד נפנוף לצד השני של הגדר לחייל מצרי שמחזיר נפנוף נלהב בשתי ידיו. פסטורליה דו גלגלית שמעלה מחשבה על שיחות שלום אחרות שיכולות באמת להצליח- אולי פשוט נאסוף את המנהיגים, נרכיב אותם על גבי אופנועים ונחבר אותם לקבוצה שתעשה שלום? כולם, כך עושה רושם, מחייכים למראה קבוצה על אופנועים.

בחניית הלילה חיכתה לי הפתעה נעימה, אשתי ובני באו לבלות איתנו. כפירי שלי לא כל כך אהב את הקסדה שהתקרבה אליו אבל כאשר זיהה אותי ונרגע התפנה להתרשם מהאופנועים. בארוחת הערב הבדווית בחאן השיירות, טייל הפעוט על מחצלות הקש וטעם חתיכות קבב ואורז עסיסי בכל חבר חדש שחלק עימו את ארוחתו. מבחינת חברי המועדון, זהו עוד סיפור משותף שיחבר אותם אפילו יותר.

בין ביס לכוס קפה וסיפורים מטיולי העבר של הקבוצה בארץ ובחו"ל, קל לראות כיצד הצליחו להתחבר לחבורה מגובשת עם יותר ממכנה משותף דו גלגלי. חתונות שכולם לקחו בהם חלק, הצהרה על חתונה קרבה שצעיר החברים מכין לשאר החבורה, הם חלק מהקשר הנרקם. עוד תרם לגאוות היחידה, יעקב אברהם, הרוח הפועלת והדוחפת, שארגן והשקיע לילות כימים כדי שגם הטיול הזה יצא לדרך, בדיוק כמו כל הפעילויות האחרות של המועדון. אז יש לנו את הוי סטרום ויש את החוויות המשותפות האם זה מספיק כדי ליצור את הנאמנות?

כמו בכל דבר בחיים, גם נאמנות עומדת על שלושה דברים. הראש השלישי במשולש הזה הוא היבואן התומך. צוות של  חמישה אנשים שליווה את החבורה, צלם ותכנית אומנותית קלילה לערב (הפעם זה הייתי אני עם סיפורים שאספתי בדרך). מי שצלל לתוך ההרפתקה לאחר רכישת אופנוע, ימצא את עצמו שקוע עמוק בתוך החוויה. קשה לצאת מהחבורה והחלפת דגם היא עבור חלקם כמו בגידה או גזרה שתקרע אותם מחבריהם.

באיזה שהוא שלב הפכה הרכיבה על הוי-סטרום לחברות בכת, כת חיובית עם חופש ושמירה על האישיות היום יומית, אבל בכל זאת כת. גאוות היחידה הייתה הופכת בקלות למיסיונריות המגייסת עוד מאמינים אם בסוזוקי היו ממשיכים לייצר את הדגם. גם אני הרגשתי צביטה בלב כשהחזרתי את האופנוע ביום ראשון, לא בגלל האופנוע, אותו אני אוהב כפרטנר לטיולים ארוכים, אלא בגלל הקבוצה שאשמח לפגוש שוב בכל הזדמנות.

יעקב, שיזם את המועדון ומשה רוקח, מנהל המותג הקודם שתמך בו, הקימו מועדון לתפארת וביססו מודל שיווקי שכל יבואן או מנהל מותג צריכים ללמוד ולחקות. ישראל ויליגורה, מנהל המותג הנוכחי שממשיך לתמוך ולחזק את הקשר עם הלקוחות, יאלץ להתמודד עם בעיית ההמשכיות של הדגם ועם העברת המועדון לדגם חדש ושונה בתפיסה אותו מכינה סוזוקי. אתגר לא פשוט שידרוש יצירתיות ועבודה קשה.

נאמנות מסתבר, מתחילה ונגמרת ברצון להשתייך. אחרי טיול אחד בלבד עם החבורה, גם אני רוצה להיות חלק ממנה. לא משנה אם ימשיכו לרכב על אופנוע מוצלח, קורקינט מקרטע או ללכת ברגל. הנחישות של ראש המועדון, ההשקעה והתמיכה הממוסדת מצד היבואן והסיפורים שנצברו בדרך, הם אלו שיצרו את המסגרת אליה אפשר לחבר את הנאמנות. בחינה מעמיקה של פעילויות דומות בשוק הדו גלגלי מגלה די הרבה ניסיונות לאחד רוכבים אך רק מעט הצלחות. את מועדוני סוזוקי צריך לקחת כדוגמה ולשכפל, כי כמו שזה נראה היום עם השוק המצטמצם, יבואן שלא ישמור על הלקוחות שלו ולא יאחד אותם, ימצא את עצמו בסוף ללא לקוחות.

מסע פרסום יקר ובעל נוכחות לעולם לא ישתווה לכוח של עשרות אנשי מכירות בשטח שמייחצנים בגאווה את האופנוע שלהם. השקעה במועדון ובמוביל כריזמטי, כך עושה רושם, משתלמת הרבה יותר. כי אחרי שחווית האופנוע דועכת, החוויה הנקודתית של הרכיבה לצד גדר הגבול או חציית הגשר התלוי מתעמעמת, החוויה של הקבוצה נשארת. השקעה באנשים כך הסקתי אני מהטיול היא הדרך שכל מנהל מותג צריך לסמן לעצמו כדי להפוך מודל מסוים לסיפור הצלחה.

צילם: גלעד קוואלרצ'יק

ממוגנים תמיד- רוכבי TheRide רוכבים עם:

קסדה - SHOEI XR1100
מיגון גוף - MULTITEC ARMOR מבית SPIDI
מגפי רכיבה - X-One מבית SPIDI
כפפות - BLADE Light

תודה לחברי מועדון וי-סטרום וליעקב אברהם על האירוח. תודה לחברת עופר אבניר ולישראל ויליגורה על האופנוע.

ליטר אחד של שמן מנוע משומש יכול לזהם מיליון ליטר מים