<object type="application/x-shockwave-flash" data="http://www.wesell.co.il/banners/meler_banners/swf/728x90_winner1.swf?url=http://www.wesell.co.il/click/puE0wQapuEeDMf4/0J2q9qKK6gslZLs/TspuE0wQapuEeDMf4tS" width="728" height="90">
<param name="movie" value="http://www.wesell.co.il/banners/meler_banners/swf/728x90_winner1.swf?url=http://www.wesell.co.il/click/puE0wQapuEeDMf4/0J2q9qKK6gslZLs/TspuE0wQapuEeDMf4tS" />
<param name="scale" value="exactfit" />
<param name="wmode" value="transparent" />
</object>
<img alt="" style="visibility: hidden;" src="http://www.impcounter.com/a/puE0wQapuEeDMf4/0J2q9qKK6gslZLs/TspuE0wQapuEeDMf4tS" />
<!-- End of WeSell Affiliate code -->
אורן קוזלובסקי מחאת הדיור מול מחאת הרוכבים- תראו אותם ותעריכו אותנו
מאת אורן קוזלובסקי שישי, 22 יולי 2011 16:26
 |
 |
 |
מחאת האוהלים שהחלה בתל אביב, ריתקה אותי בימיה הראשונים. צלילים מוכרים ודמויות שזועקות את מצוקת הנרמסים, העלו בי זכרונות מתחילת המאבק האחרון במחירו הגבוה של ביטוח החובה. הדחף הראשוני היה שמחה ותחושת גאווה על צעירי עמנו שסוף סוף יוצאים לרחובות וחיפשתי בניהם את ה"אליקו"אים ה"מיצו"אים ה"זהר-זהר"רים, ה"טל זהר"רים ואפילו את עצמי.
ככל שחלף הזמן, דעך הענין בצעירים החוגגים בשדרות רוטשילד וההזדהות עם המאבק והפעילים התפוגגו כליל. ניסיתי להבין את המפגינים ולמצוא נקודות השקה עם המאבק המתוקשר שלנו אז, אך במקום הבנה או הערכה, פשוט הבנתי שככה הם לא ישיגו כלום- מקסימום חווית וודסאטוק לספר עליה לנכדים.
הרצתי לאחור סיקורים מכל שלבי המחאה המתוקשרת שלנו וחיפשתי קווי דימיון. ציפיתי בראיונות שלנו בכל תכניות הטלוויזיה והשוואתי לאותם אנשים שעונים לשאלות המראיינים ביון בכל ערי האוהלים שצצו בכל מיני מקומות מרכזיים. פתאום הבנתי- צריך לראות את מוחי הדיור החדשים, כדי להעריך אותנו.
בניגוד לצעירים שמלאכת ההישרדות היום יומית קשה להם וקורת הגג מאיימת לעוף מעל ראשיהם (שגם אני ומשפחתי נמנים עליהם), אנחנו היינו מיעוט נרדף שאף אחד לא הזדהה איתו. בניגוד להכרח בדיור, אנחנו נלחמנו על אמצעי תחבורה שנתפס בציבור כמיותר, מסוכן ואפילו ככלי הרכב הייצוגי של אוייבי הציבור.
הבעיה והשוני הגדול בין שני מאבקים מצוי כנראה בהנהגה, בתכנון ובלוגיסטיקה. מה שנראה אצלנו לבמתבוננים מהצד כפריקת עול ויציאה ספונטאנית של יאוש לחסימת הכבישים, היה בעצם סדרה של מהלכים מתוכננים שמאחוריהם עמד ועד מלוכד, שעבד בהתחלה לבד ומהר מאוד עם גיבוי של היבואנים הגדולים ואנשי מקצוע.
אני עוד זוכר את מאמר הזעם הראשון שלי שקרא לאנשים לצאת ביום מסוים ולרכב על ציר ראשי לתל אביב כגוש כדי ליצור פקק גדול. יום לאחר הפרסום ומיד עם התלהטות הרוחות בפורומים, התכנס פורם מרכזי למדי במשרד תל אביבי וכולנו נדרשנו לעתחייבות לעבודה מסודרת ומגובשת. אותי הרגיע אליקו אלג'ם, ממועדון האופנועים הישראלי וביקש שאנסה למתן את עצמי. מוטי, הידוע בכינויו ינוקא, דרש שאפסיק להתסיס את הקוראים ושלא אעשה דברים על דעת עצמי, וצוות הראשויות (עורכי הדין עמית ברגמן וזהר גרינברג) העביר לכולנו סקירה מקצועית להפליא על המטרות והיעדים.
כשאני שם את סיקור שני המאבקים, אחד מול השני, אני מתמלא בגאווה. איזה באלגן וכמה מסרים שונים משדרים המרואיינים במתחמי האהלים. אפילו לשאלה הפשוטה, מה הם רוצים ומה יגרום להם לשוב לבתיהם? אין תשובות אחידות. אני מחזיק מול עיני את דף המסרים שלנו, אותם משפטים קצרים וקלים לשינון שהופצו לפני ההפגנות הגדולות ומקשיב לרוכבים השונים המתראיינים ויודע, שחלק גדול בכוח ששידרנו היה באחידות ובתכנון המקדים.
הדוברים שלנו הופיעו בכל מקום וכמעט תמיד ניתן היה לראות בעיתונים ובטלוויזה את אותם פרצופים. למרות שהנושא שלנו הרבה פחות פופולארי מדיור בר השגה, הצלחנו לשכנע שאנחנו קורבנות ולא חוליגאנים שצריך למגר. אפילו טובים ורעים הצלחנו לייצר בעלילה המתפתחת שלו. לא הותרנו ספק בנוגע למושא האצבע המאשימה ובזכות זה קיבלנו תמיד תגובה לכל פעולה שלנו ולכל דרישה. לציבור היה תמיד מול העיניים רשע שאליו מכוונים החיצים ולנו היה קל יותר למקד את המאבק. מי הנבל במאבק האוהלים?
כל הרוכבים שהתגייסו לפעילות מאורגנת, בין אם זה ברכיבה, או בכתיבת תגובות באתרי החדשות, ובין אם זה בהתפקדות רועשת למפלגת הליכוד, או שקטה יותר למפלגת קדימה, כולם הפכו לחלק מאותה דרישה וכולם תרמו לקידום הקהילה ומלחמת ההשרדות שלה. הפוליטיקה הפכה לזירה לגיטימית והפעילות הייתה מכונת מטרה.
השבוע, כשפסטיבל האוהלים בשיאו, אך ללא כיוון או מטרה שאפשר לאמץ, התבשרנו על הצעת חוק שעברה כבר בקריאה שניה ושלישית- הישג קטן שלנו הרוכבים, שיוזיל במעט את מחירה של פוליסת הביטוח שלנו. כן, אנחנו המיעוט הקטן והרדוף, הצליח להשיג משהו ולסמן את ההמשך במאבק לקהילה דו גלגלית אמיתית וצומחת.
העמסה של 6% המעוגנת בחוק, בניגוד לרצון האוצר, הוא אולי לא התגשמות כל חלומותנו, אבל זהו בהחלט צעד ראשון שמראה עד כמה חשוב מאבק שקול ומנוהל בצורה יעילה. אנחנו שידענו לאמץ לחיקנו חברי כנסת ולרתום את המערכת לטובתנו, יכולים להרים גבה כשמוחי הדיור מסלקים מחגיגות הקמפינג את נבחרי הציבור במקום לחבק אותם ובעיקר להיות גאים שאנחנו חלק מקהילה מאוד קטנה שהפכה מאבק שולי שלא עניין אף אחד למשהו כל כך גדול.
אומנם יש עוד דרף ארוכה עד שנזכה ליחס הוגן באמת, אבל במיוחד לאור ההתפתחויות החברתיות המתחללות בכל שדרה, היה לי חשוב דווקא לפרגן לעצמנו. כקהילה, אני חושב שמגיע לנו טפיחה הגונה על השכם. מוחים אחרים צריכים ללמוד מאיתנו, אבל בעיקר אנחנו צריכים להפנים ולזכור, שמה שהשגנו והדרך שבחרנו, צריכים לרגש אותן ולחזק אותנו לקראת המשך הפעילות.
ליטר אחד של שמן מנוע משומש יכול לזהם מיליון ליטר מים