לשכב עם האקסית המיתולוגית- טיול מועדון הונדה

מאת עומרי בנדטי שני, 21 פברואר 2011 10:36

שיתוף

היי עמרי, זה אורן. זוכר? אורן קוזלובסקי נו, מהאופנועים, אני מקווה שאתה לא דואה או צונח בשבת הקרובה. כן, אני יודע שאתה עסוק בהדחקת מכונות דו גלגליות הרסניות מהחיים שלך, אבל חשבתי על משהו בשבילך לסופ"ש הזה. כן כן, אני יודע שאני הורס לך את הגמילה, אבל אמא שלי לא עשתה לך כלום אז תפסיק לדבר מלוכלך! עמרי, נפש זאת נפש ואתה לא תסרב לסופ"ש דו גלגלי, נכון? ידעתי! ביום שישי ב-12:00 יחכה לך הורנט 600 בהונדה, אתה מצטרף לטיול מועדון הונדה ישראל לחרמון ובחזרה. נו, אמרתי לך להפסיק לדבר על אמא שלי!

זאת הייתה השיחה, בעצם חצי ממנה, פחות או יותר. כך פתאום משום מקום הפילו עליי אופנוע לסופ"ש וטיול מועדון לסקר. לא נגעתי באופנוע כביש יותר משנה וחצי, אז ביום שישי הלכתי מהוסס משהו לקחת את האופנוע. מהוססת יותר היתה התחלת הרכיבה שלי. אבל אופנועים זה כמו לשחק טטריס – גם אם לא רכבת  100 שנה, כשיצא לך להתקל  באחת, תוכיח לעצמך שלא שכחת. כך יצא שאחרי מספר דקות רכיבה ומספר קצר להפליא של רמזורים (טוב נו, אחד), סחבקכם שוב ניסה לסנוור את השמש עם פנס של אופנוע, אבל זה כבר בטח יירד בעריכה או משהו...

אופנוע זה כמו אהבת חיים ישנה- לא יעזור כלום, תמיד תחשוב עליה. פעם בשעה, פעם בשעתיים ולאט לאט רק פעם אחת ביום. תוכל לספר לעצמך שהתגברת, להזכיר לעצמך את הסיבות שבגללן נפרדו דרככם, אבל הגעגוע יהיה שם תמיד, ובהינתן ה- SMS "ער?" אחד קטן – הוא יטביע אותך בצורך עז לחוות אותה שוב, עד שחיקה, אפילו שעמוק בפנים תדע שזה רעיון רע מאוד. אלה האופנועים בשבילי וההזמנה לטיול היתה כמו מסרון מזמין.

אז נפגשנו. מבטים מובכים בעיניים, מלמול "מה נשמע" בנאלי שכזה - הרבה זמן לא התראינו. חתימה קושקשה בספר הרכב של האופנוע בהונדה והתבוננות בהורנט הנבוכה שיקפה את ההתרגשות כמו שאני חוויתי אותה. אחרי סמול טוק קצרצר הגיע המגע הראשון, ליטוף בטעות בירך, מגע מוסכם וברור ובסוף ישיבה. המתח התפוגג והתכוננתי לנשיקה הראשונה המוכרת כל כך, ההתנעה והצליל המגרגר. אחרי כן התחילו  המזמוזים המהוססים, ולבסוף היציאה מהסוכנות לרכיבה המנהלתית.

לאט לאט, או מהר מהר, המבוכה טובעת בים הגעגוע, התשוקה וההיסוס גם הם נעלמים. התפוגגה לה גם הבושה לחפון לה את הישבן, לסחוט את הגז. היא זרמה ההונדה... הרגישה כל כך טבעית ומוכרת, כאילו לא חלפה דקה מהפעם האחרונה שלנו יחד, חוויה שנגמרה בשבילה על גרר והאשמות הדדיות שהובילו לפיצוץ ולהבטחה שלעולם לא נפגש שוב. אני התעייפתי והיא התחננה לעוד, שכנעה אותי בצדקתה: אבל מאמי, הכביש הזה ריק וישר והרמזור מתחלף לירוק, זה פשוט פשע לא לנצל את ההזדמנות להרים אותי! איך תמיד היא מצליחה?

הגענו לסוכנות הונדה ברחוב שוקן, רוב האופנועים כבר חיכו לנו שם והרוכבים, כולם כבר נהנו מקפה ועוגיות. הנוף היה מוזר למי שלא מבין באופנועים, בעצם גם למי שכן. מפלצות תאוצה וכוח ספרטניות נחו גלגל אל גלגל מול גולדווינגים שמנים עם סטריאו צועק. רוכבי כביש מצוחצחים בחליפות מול ג'ינסים ומעילי עור ישנים של קאסטומאים חובבי קרוזרים, קטנועים גדולים צד אל צד עם דו"שים, ממש שלום עולמי. חדי העין צקצקו בשפתיהם שזאת לא חכמה, כל הכלים וכל האנשים שם היו בני משפחת הכנף אדומה וחברי מועדון שמאחד אותם.

כבר עם התחלת התנועה נדבקנו שנינו למוביל. אין מצב, כך שחתי לה, שאני במצבי הכל כך חלוד רוכב בקבוצה מבורדקת, אני אפילו לא לוקח את הצ'אנס, הסברתי לה... נצמדתי למוביל, טיפה ימינה ומאחוריו, עיננו נפגשו דרך המראה והנה מגיעה ההמראה. הרכיבה עצמה לא מעניינת במיוחד מבחינת הטכניקה או התיאור הסוחף של הביצועים, כי כמעט ולא היה שום דבר מאלו. המסע מעניין רק מבחינת הנוכחות הרבה שיש לקבוצה גדולה של אופנועים על הכביש - צבעוניות, מגוונת ומעניינת למראה. ראיתי ילדים דבוקים לחלונות הרכב עם עיניים חצי דומעות. בחיי, הם נראו בדיוק כמוני באותו גיל.

רכבנו רכיבה חלקה ומאוזנת עם המוביל ועוד בחור על CBR 1000 עם מורכבת שהיו רוב הדרך מאחוריי, כל אחד מאיתנו ידע לאן ומתי לזוז, קשר עין קבוע קישר בין כולנו ואני מניח שגם שאר הרוכבים חשו את אותו הקשר עם הרוכבים סביבם – אינטראקציה והבנה הדדית בלי מילים, הרמוניה. שמו של מוביל טיול המועדון של הונדה ישראל הוא יפתח, כך מסתבר ולבחור מאחורי קוראים קובי.

המשכנו ברכיבה מוסיקלית, על משקל משחק הכיסאות המוסיקלים, בו מחליפים מקומות כל הזמן. מידי פעם חוויתי הפרעות קלות ולא מזיקות של רוכבים שלא הבינו את קונספט השיירה המסודרת. הגענו למצפה שאת שמו אני לא זוכר כרגע,  שם היו פרוסות כריות ומחצלות להם דאגו מראת אנשי הונדה.  שולחן לשתיה קרה וחמה, קישים, סנדביצ'ים ואפילו נוף חיכו לנו, מנקודת המנוחה כבר ראו את החרמון. מושקע ונעים להגיע לכזאת הפסקה מאורגנת לאחר רכיבה בשיירה הדורשת ריכוז.

סיימנו לנוח והקשבנו בשקט לכמה מילים מאנשי הונדה, המשכנו עצמאית לכמה בדיחות גסות ושתי בדיחות על פולניות וזזנו. התיישבתי על ההונדה הורנט שהזמינה אותי ויחדיו המשכנו להאיץ דרך כבישים מהירים, כבישים מפותלים וכביש אחד צר ושבור במיוחד שאתגר את כולנו. בקבוצה גדולה תמיד ישנן המתנות והפתעות, נזכרנו בעובדה הזאת כשזוג בהרכבה החליק במהירות נמוכה. לזוג שלום, הם המשיכו ברכב הגיבוי והאופנוע המשיך על הגרר. המשכנו לגלגל ספרות במד הקילומטרים ואני המשכתי לגלגל דימויים מיניים בראש אבל כדי לא להלחיץ את שותפתי למסע, לא שיתפתי אותה בהם ולכן אוותר עליהם.

האויר התחיל להתקרר והכביש להתפתל. עברנו את השער הצבאי, בואך חרמונה ועלינו למעלה. זוגתי שידרה נכונות ואני נשברתי לרגע. סימנתי למוביל שאנחנו נחכה לו בכניסה לאתר ונתתי גז למשך ארבעה עיקולים עד שהופיע לפנינו שער הכניסה לאתר החרמון. בשער חילקו לנו על פי שמות הנרשמים את כרטיס הכניסה שכלל גם עליה למעלה ברכבל. ידעתי שעלי לעזוב את שותפתי עם שאר האופנועים לפרק זמן קצר של פעילות ומחשבות. המתנה נוספת לשאר ההונדאים וכולנו עלינו לחניה מסודרת ומגודרת בדגלי הונדה.

שולחן כיבוד נוסף עם סנדוויץ', תפוח ומים (מה שמזכיר לי להוציא את התפוח ההוא מהתיק לפני שירקיב), המתין לנו באזור המנוחה. התפזרנו לאכול, לעלות ברכבל ולשחק במעט השלג שעוד נשאר שם. שוב השתעשענו במספר בדיחות גסות, עוד קטנה על פולניות ושמעתי גם סיפורי גבורה וחוויות משותפות של חברי המועדון. יש אחווה כשעושים דברים ביחד...

הגעתי הביתה תשוש אחרי רכיבה מהירה וזורמת הביתה, בשלב כלשהו של הרכיבה תפסה אותי שוב התחושה ששכחתי מזמן. המצב הזה של קו שטוח ונקי במוח, בלי שום התערבות של אף מחשבה חיצונית, רכיבה נטו, ניקוי ראש טוטאלי. קצת קשה לי להסביר את זה, אבל כשטסים במהירויות שהשתיקה יפה להן לאורך זמן, אפילו את עצמנו קשה לנו לשמוע. אולי זה בעצם המוח שמתנקה מכל הרעש הסטטי, כדי לפנות כוח חישוב למה שמתבצע באותם רגעי רכיבה קריטיים.

את הפסקה הזאת אני כותב רגע אחרי שחזרתי הביתה מהונדה, במונית. השותפה לחוויה כבר נחה לה שם בבית, מעשנת סיגריה ולובשת חיוך מטופש של עונג. רגע של עצב ורגע של הקלה בו זמנית, לאדם כמוני שלא אוהב לרכב על אופנועי כביש – בגלל שהוא כל כך אוהב אותם אבל פוחד מהם פחד מוות. מה שבטוח הוא שהטלפון להורים המבשר על סיום סאגת האופנוע לסופ"ש הנוכחי, שחרר אצלם אנחת רווחה. זאת בעצם אנחה  שנעצרת בכל סוף שבוע מחדש, בגלל פעילות אתגרית כזו או אחרת שאני נוהג לבצע.

מילה של פרגון לאנשי הונדה על הארגון המוצלח, ועוד תודה לחברי מועדון הונדה שתרמו את שלהם ברכיבה מסודרת. היה לי אחלה סוף שבוע בזכותכם והצלחתם להחזיק אותי שלא אשתולל. עובדה - אין אף סיפור ברשת על התפרעות כזאת או אחרת שלי וההורנט חזרה שלמה ומסופקת.

עד ה- SMS הבא, "ער?" או כל נוסח אחר, אני מתרחק מהמאהבת שלי לטובת פעילויות אחרות. שבוע הבא אחפש אותה מהשמיים, ממצנח הרחיפה או אחשוב עליה בזמן הפלגה. עד הפעם הבאה...

צילם: אלי ליבנר

רוצה לקנות אופנוע או קטנוע הונדה? מלא פרטים ונקבע לך רכיבת מבחן
	שם מלא: טלפון: דוא"ל: אני מאשר קבלת תוכן ומידע שיווקי באינטרנט / דוא"ל

הכותב היה אורח חברת מאיר יבואנית אופנועי הונדה בישראל

עדיף לתדלק לפנות בוקר כשקר ונפח הדלק מצתמצם, כך מקבלים יותר דלק