חוויות מיום הדרכה DRZ סופרמוטו בנחשונים

מאת שי וילק רביעי, 11 מרץ 2009 20:52

בשנים האחרונות נראה שאופנועי סופרמוטו צצים להם כמו פטריות אחרי הגשם. בכל פינה אתה מוצא לך עוד דרוזי SM, לידו איזה KTM ומדי פעם מבצבץ לו איזה הסקוורנה או BMW, במונחים של פעם, ממש ביאת המשיח. מי שזיהו את המגמה הזאת והתפרצו לתוכה בצורה טוטאלית היו עופר אבניר, יבואני אופנועי סוזוקי, עם יבוא מאסיבי של גרסאת ה- SM לאחד האופנועים הנמכרים ביותר בארץ ה- drz400.

אז כמות אדירה של אופנועים יש, עכשיו רק נשאר להתחיל לאמן אותם ובצעד מבורך מאוד הכריזו עופר אבניר בשיתוף עם המרכז לרכיבה מתקדמת על קורס רכיבת סופרמוטו לרוכבי סוזוקי. אל הקורס הגעתי כבעלים הגאה של DRZ400SM  שמתחנן אלי מידי יום שאגאל אותו משגרת היום המעצבנת ואשלח אותו ללחח רגליות במסלולי (או מגרשי החניה) ארצנו הקטנה, אז שאני אוותר על הזדמנות שכזאת?

8 וחצי בבוקר (פלוס מינוס איחור אופנתי) ואני מגיע לקיבוץ נחשונים. במקום כבר ממתינים צוות המדריכים של רכיבה מתקדמת. האמת שזה לא התואר היחיד שחלקם זכאים לו בתחום, 3 מתוך הארבעה הם ממקימי הסצנה הסופרמוטואית בארץ. כשרק חלמתי על התחום והייתי עוד עולל על אופנוע כביש, ביליתי שבתות בתור מרשל כשהם נלחמו על עוד נקודות אליפות, עוד מקום בגריד ועוד גביע. הם בדיוק האנשים שאתה צריך כדי ללמד אותך רכיבת סופרמוטו מה היא.

9 אופנועי DRZ400SM עמדו להם על האספלט החמים והמתינו לרגע ההתנעה, הבטתי לכיוונם בזמן שיחת הפתיחה של גידי פרדר ואלי פנגס. מבט זריז בין משתתפי הקורס מגלה תערובת של רוכבים חדשים וותיקים, ניתן לזהות פחות או יותר מי טירון ומי מנוסה יותר לפי המבט בעיניים. לחדשים עדיין אין את זה, אין את המבט המעמיק אל כיוון האספלט, את הרצון לתת בגז ואת התחושה הקרבה של ריח הדם באוויר... זה עוד יבוא להם בהמשך.

10 דקות של רכיבה לקח לי להגיע אל הכמעט הראשון שלי. אגו, התלהבות וחזיריות גז בהתהוות הבטיחו שלא יקח לי יותר מידי זמן לקבל את התקף הלב הראשון ואכן הוא לא איחר לבוא. יצאתי מאחת הפניות, האופנוע נמוך עם רגליות כמעט באספלט, הידים קצת נוקשות מידי על הכידון והמצערת נפתחת בהחלטיות, טוב... אולי ביותר מידי החלטיות. הצמיג האחורי החליט שלא טוב לו מאחור ויצא לראות מה הולך שם מלפנים. כנראה שלא היה לו שם מעניין יותר מידי כי מספר עשיריות שניה מאוחר יותר הוא חזר למקומו, שב מהר למקומו וכמעט משגר אותי להייסיד מטורף מעל האופנוע. אבל איך אומרים אצלנו? כמעט לא נחשב... ממשיכים לרכב.

11 זה מספר הסיבובים במקום שלקח לי עד שהתחלתי לאבד את הצפון, לא הבנתם? גם אני לא הבנתי עד שראיתי הדגמה על איך שותלים אופנוע ברצפה במעגל, אהה כן והרגלית ברצפה. סיבוב אחרי סיבוב אתה מנסה לתרגל את תנוחת הרכיבה האופיינית ביותר לסופרמוטו, נמוך. במעגל אין סופי אתה מסתובב ומקבל הערות על תנוחת הרכיבה, מיקום המבט ומידי פעם אתה שומע את הכחחח של הרגלית המלטפת קלות את הרצפה.

12 היתה השעה כאשר הגיעה ארוחת הצהריים. ניסיתי להיזכר בכל התרגילים שנערכו עד כה, מלמלתי משהו על כך שאני לא יכול לשבת לאורך זמן כי יתפסו לי השרירים ובולס עוד ביס. רק מחצית היום מאחורינו והתשישות הפיזית כבר מורגשת - סופרמוטו זה ספורט קשה. בניגוד לאופנועי כביש שבהם אתה זורם עם האופנוע, מהירותך בסופרמוטו נקבעת ע"פ המהירות שאתה מסוגל לזרוק את האופנוע מצד לצד. האינטנסיביות בבלימות והאגרסיביות בתאוצות כולן גובות את המחיר הפיזי בזמן שאתה מרקד מעל האופנוע ומשמש כמנצח על סימפוניה של חריקות צמיגים ורגליות משויפות.

1 בצהריים ואנחנו שבים אל המסלול ומתחילים בפרק מאוד משמעותי בתחום הסופרמוטו, החלקות זנב.
ניתן לכנות את זה קודש הקודשים של התחום, ריח הצמיגים, רעשי החריקות והגלגל האחורי על הצד בהרמוניה מושלמת יכולים לגרום לאקסטזה. התרגול הזה דורש לשנות הרגלים שטבועים בך מהיום בו התחלת לרכב. סוף הישורת מתקרבת מהר, מבט זריז מגלה קיר של שיחים שדרכו לא ניתן לראות כלום. הבטחות המדריכים שהשטח מאחור נקי לא ממש מרגיעות אותי בזמן שאני נלחם באינסטינקט שלי ולא נוגע בבלם הקדמי. הורדות הילוכים מהירה ונגיעה בבלם האחורי והופה, הזנב בחוץ עם חריקות צמיגים מהוללות. ככל שהזנב יוצא יותר אני מאבד יותר ויותר מהירות, מי ידע שאפשר לאבד כל כך הרבה מהירות בפרק זמן כל כך קצר בלי לגעת בברקס, מכאן והלאה אני והזנב מתחברים יותר ויותר ומתקבלת התחושה שאני חייב קומבינה לצמיגים בזול.

2 וחצי, העייפות חוגגת ולסשן הפתוח האחרון של היום כבר אין כוח. אני עולה אל המסלול ומנסה להצטרף למשחק התופסת שהמדריכים משחקים אבל אני רחוק מלהיות מהיר מספיק. טוב, נוריד הילוך אני חושב לעצמי ונתמקד בכל השיעורים של היום. הקפה אחרי הקפה אני מתמקד במבט, תנוחה, מהירות הפלת האופנוע והחלקות הזנב. בשלב הזה איבדתי כל תחושת זמן ופשוט זרמתי עם המסלול והרגשתי איך כל טיפ של כל אחד מהמדריכים משתלב לו אל רכיבה חלקה וזורמת שמעלה חיוך עצום מתחת לקסדה.

3 או 4, מי סופר - היום הזה נגמר בתשישות גופנית, אבל עם תחושת רעב בלתי פוסקת לחווית הלמידה וזמן המסלול. חוויה שכזו היא ממש חובה לרוכבים בכלל ולרוכבי SM בפרט. כן ירבו ימי הדרכה כאלה.

צילומי יח"צ: רונן טופלברג

משנת 1932 ועד היום יוצרו למעלה מ- 400 מיליון מצתי זיפו