<object type="application/x-shockwave-flash" data="http://www.wesell.co.il/banners/meler_banners/swf/728x90_winner1.swf?url=http://www.wesell.co.il/click/puE0wQapuEeDMf4/0J2q9qKK6gslZLs/TspuE0wQapuEeDMf4tS" width="728" height="90">
<param name="movie" value="http://www.wesell.co.il/banners/meler_banners/swf/728x90_winner1.swf?url=http://www.wesell.co.il/click/puE0wQapuEeDMf4/0J2q9qKK6gslZLs/TspuE0wQapuEeDMf4tS" />
<param name="scale" value="exactfit" />
<param name="wmode" value="transparent" />
</object>
<img alt="" style="visibility: hidden;" src="http://www.impcounter.com/a/puE0wQapuEeDMf4/0J2q9qKK6gslZLs/TspuE0wQapuEeDMf4tS" />
<!-- End of WeSell Affiliate code -->
מאמרים דף הבית זמן אוויר
מאת עומרי בנדטי שני, 09 מרץ 2009 12:52
ביום שישי של שמש חורפית, העולם מתחלק לשלושה חלקים - אלו שיושבים בגינה בבית ומתפננים מהשמש, אלו שלוקחים את האוטו והילדים ונוסעים לטייל בנופי הארץ, בשמורות הטבע ובמסלולי ההליכה הרבים שפזורים בישראל היפה ואלו שרואים מזג אוויר יפה ויוצאים לעסוק בפעילות ספורט אתגרי מוטורי כזאת או אחרת. אני גר בדירה בתל אביב, אין לי גינה. לי עוד אין ילדים (לא כאלה שאני מכיר בהם, בכל אופן), לכן אני משתייך לזן השלישי. מה גם שספורט אתגרי ופעילות מוטורית הם תחביבי העיקריים.
ביום שישי שמשי שכזה התאספנו כ- 20 חבר'ה מהסוג שלי, העמסנו טנדרים ועגלות במיטב התוצרת של האוסטרים והיפנים ונסענו לצפון, או יותר מדויק - לאזור מגידו. חבר שגר בסביבה אמר שחייבים להגיע לשם עקב קיומו של מסלול רכיבה כלשהו. אנחנו לא אנשים שצריכים סיבה למסיבה, אז לא התווכחנו איתו.
הבעיה בסוג האנשים הזה, שאופנועים בדרך כלל הוא רק ביטוי לחיפוש האקשן בחיים. זה יכול להיות אופנוע באותה מידה שזה יכול להיות גלשן רוח, סקי מים, אופנוע ים, מטוס או כל כלי פאן אחר שמצריך יכולות מוטוריות גבוהות ובתמורה מספק כיף אדיר. כאחד מהזן הזה מצאתי את עצמי דבוק לחלון של הטנדר כשעברנו ליד דאונים מסודרים בשורה ומחכים להיגרר על ידי מטוס לשמים. לכן היה ברור לכולם לאן נעלמתי ברגע שמשכתי את האופנוע מהטנדר ועליתי על ציוד...
כמה מילים עם מפעילי השדה וקבעתי לעצמי טיסה באחד מהכלים המוזרים האלה. מכיוון שהיה לי זמן לשרוף עד הטיסה, חזרתי לחבר'ה ולמסלול (באמת מסלול מעניין) לשעתיים של רכיבה 
כשכל אותו זמן אני רק מחכה לקצת זמן אויר. כעבור שעתיים הגעתי חזרה לעמדת הבקרה רק בלי המגפיים והציוד המסורבל ששומר על הגוף השברירי שלי כשאני טס ב- 60 קמ"ש בין עצים על מסלול ברוחב הכידון ומדי פעם נחבט או נוגח בעץ שהחליט לחצות את המסלול בדיוק כשאני עברתי שם (עצים הם עם חצוף).
תדריך קצר שבו מסביר לי המדריך שבמקרה חירום האסטרטגיה המומלצת היא תפילה, מוסבר לי גם שלדאון אין מנוע ולכן כדאי טוב מאוד לשים לב לגובה ולמרחק ממסלול הנחיתה. נשאלתי גם אם יש לי קיבה רגישה. התגובה לשאלות האלו הייתה שאני לא פעם ראשונה באוויר, יש לי 20 שעות טיסה על ססנה וגם סולו. שהקיבה שלי רגישה רק לגפילטע פיש ושקדימה, אפשר להכנס לקוקפיט ולהתחיל לשחק אותה ציפור.
דאון הוא כלי טיס שכל מטרתו היא להישאר כמה שיותר זמן באוויר ללא מנוע. זה אומר שכל מה שמחובר אליו הכרחי לחלוטין. החומרים המרוכבים שמרכיבים אותו, גורמים לו לעמוד בעומסים גבוהים (אמנם הוא בלי מנוע אבל הוא מסוגל לביצועי אווירובטיקה מאוד רציניים), להיות קל משקל ולהתנגד כמה שפחות למעבר באוויר. מזכיר לכם משהו? לי זה מזכיר אופנוע מרוץ. חומרים מרוכבים, כל מה שקיים על הכלי מיועד לבצע משימה שקשורה בהאצה בלימה ופניה, כל מה שלא - לא נמצא שם.
אני מתיישב בקוקפיט ונחגר, הישיבה בדאון היא יותר בכיוון של שכיבה על הגב כדי לחסוך בעובי הגוף המוטס וכדי להקל על המבט למעלה (הסבר בהמשך). 
התא מינימליסטי ומכיל רק מכשירים הכרחיים - מד גובה, מד מהירות אנכית, מד מהירות ועוד כמה שעונים שאין סיבה להזכיר אם אתם לא טייסים. מוט השליטה מזכיר מוט של מטוס קרב בניגוד להגה של ססנה שמזכיר הגה של פיאט אונו. המטוס הגורר מחובר אלינו בכבל מתיחה, כדי למנוע מכה בפתיחת מנוע. יש אישור המראה, הגורר נותן גז ואנחנו אחריו. מאוד מוזר לי להרגיש את השקט היחסי בתוך מטוס ממריא, אפילו אוזניות אין לנו. המטוס מתחיל לטפס ואנחנו אחריו, 50 רגל, 100 רגל ככה עד ל- 2,000 רגל ועד לרגע הניתוק שבו אנחנו נפרדים לשלום מהמטוס ומתחיל השקט האמיתי.
מעכשיו כל מה שמחזיק אותנו באוויר זה התנועה קדימה תוך איבוד גובה איטי (כמו מטוס מנייר). כשהשמש מחממת את האדמה, האוויר שמעליה מתחמם גם הוא. אויר חם הוא פחות דחוס ולכן קל מהאוויר שמסביבו, מה שגורם בסופו של דבר למין משפך של אויר שעולה למעלה ונקרא תרמיקה. אנחנו בתור טייסי הדאון צריכים למצוא לפי סימנים מהסביבה את המשפך של האוויר החם ולנצל אותו כדי להרוויח גובה. זוכרים שאמרתי שהשכיבה מקלה על המבט למעלה? חלק מסמני הסביבה הם העננים. הצורה שלהם מאפשרת לדואה מנוסה להבין האם יש מתחת לענן הזה תרמיקה או לא. המדריך שלי מנוסה ותוך מספר דקות של חיפושים הרגשתי מכה בתחת ומד הגובה התחיל להראות טיפוס. התחלנו להסתובב במעגלים במשפך ולצבור גובה. שוב אני נדהם מהשקט וההרגשה של עוצמת הטבע כשאתה בתוך כלי ללא מנוע ומטפס לגבהים של מטוסים ממונעים במהירות שהיא מעל קצב הטיפוס של ססנה עם מנוע...
החוויה נפסקה בגלל הנחיות חיל האוויר, הוגבלנו ל 2,500 רגל והיינו חייבים לעזוב את התרמיקה ולהתכונן לנחיתה. מבחינתי, אחרי כשעה טיסה מיציתי את העניין והבנתי איזה יכולת מעניינת יש לכלי הזה. הנחיתה הייתה מושלמת ונעצרנו בדיוק מול עמדת השליטה. מאוד נהניתי מהחוויה אבל הבטחתי לעצמי שיש עוד חוויות שאני מעוניין להכיר, לכן בהזדמנות הראשונה שייצא לי כנראה שאלך לדאות במצנח רחיפה שעובד על אותו עקרון של ניצול הטבע תוך כדי טיסה שקטה ונוף מדהים. גם במצנח הרחיפה יש אפשרות לביצוע תרגילי אווירובטיקה מעוררי אדרנלין, אבל בשונה מדאון - במצנח רחיפה אתה תלוי מתחת לחופת בד ויושב בתוך נדנדה ללא הפרדה מהאוויר שמסביבך. הדאון הוא מגניב, אבל לחוות משהו שציפורים חוות נראה לי מעניין יותר. כשאלך לעשות את זה אני מבטיח לחזור עם תמונות ורשמים.
ככה זה זן האנשים האלה שמחפשים חוויות ואקשן. לא מספיק לנו רק אופנוע, רק מטוס, רק סקי... אנחנו רוצים לחוות הכל כדי להחליט במה אנחנו רוצים להתעמק ולהתמקצע, ולעסוק באופן קבוע. יחי החיים האקטיבים!
צילם: שימי בר
מנוע ה-V הראשון באופנוע סדרתי הותקן באופנוע גרמני ולא בהארלי דוידסון