השקת הפולריס רייזר ברשפון

מאת עומרי בנדטי ראשון, 22 פברואר 2009 13:03

בטח אתם מצפים לקרוא סקירה מפורטת על הכלי החדש של פולריס. אני יכול לסכם את זה במשפט מאוד קצר: "וואללה לא יודע, נראה לי מגניב". למען האמת, לא ידעתי לאן אני הולך עד ממש הרגע האחרון - כשעטפתי את עצמי בחליפת הסערה ויצאתי מהבית על הקטנוע - בסופה שמנסה להחזיר כבוד לחורף הישראלי. כמו ג'וק שרוסס בחומר הדברה ומסרב להחזיר את נשמתו לבורא, מפרפר בכוחותיו האחרונים והמרשימים.

הגעתי לגן האירועים "תפוז" במושב רשפון. בחוץ תפאורה מרשימה של נגררים, טנדרים ואוהל פולריס שמנסה ללא הצלחה להשאיר את תכולתו יבשה מתחתיו. בחצר היו פזורים הרייזרים - רכבי הפנאי החדשים של פולריס, וליד כל אחד שלט עם שם ומושב בארץ. אם הייתי קונה אחד כזה לא בטוח שהייתי מפרסם את שמי, בטח ובטח לא איפה אני גר. מאוחר יותר הסתבר לי שהכלים האלו עומדים להימסר בתום האירוע לבעליהם החדשים והגאים.

באירוע ההשקה המכובד, יש לומר, הוגשה ארוחת בוקר, קפה וניתנו הסברים על הכלי ויכולותיו מאת אנשי ד.ל.ב מוטור ספורט. כמובן שלא בשביל זה הגענו, אנחנו פה כדי לספר לכם מה זה הכלי הזה ואיך הוא מרגיש, את דעתי על ארוחת הבוקר אשאיר לעצמי.

אמהמה, מסתבר שההשקה אינה כוללת נהיגה עצמית של העיתונאים, או של המוזמנים האחרים, אלא ישיבה במושב הנוסע תוך שאחד מנהגי החברה המורשים מדגים את יכולות הכלי על מסלול קצר ומשעמם למראה. אז למה קמתי מוקדם בבוקר, ויתרתי על רכיבה עם האופנוע שלי ונסעתי בסופה על קטנוע מתל אביב עד רשפון? ובכן, אני הולך לספר לכם על חוויה אחרת לגמרי - החוויה של להיות נוסע ברכב בשטח, כשהנהג מתעלל בכלי וטס על השביל בין טיפות הגשם.

לפני זה אני חייב לספר לכם משהו על עצמי -יש לי טראומה מאוד עמוקה מחוסר שליטה. אני מאלו שמפסיקים לנשום כשאני לא בטוח שהנהג קלט איזה רכב, ילד, כדור, ציפור או כל דבר אחר שעלול להשפיע על המשך הנסיעה שלנו. אם יש איחור קטנטן בזמן התגובה שלו לבין זמן התגובה שלי, אני מטפס על חגורת הבטיחות כמו חתול שמטפס על היד של מי שמנסה להכניס אותו למקלחת. על אופנוע אני לא יושב מאחור, כמעט אף פעם. בכל אחת מהפעמים שעשיתי את זה, ירדתי לבן ורועד מפחד, גם אם מדובר על קטנוע פשוט בנסיעה מנהלתית בעליל.

עכשיו, דמינו איך אני מרגיש כשאני יושב בסוג כלי רכב שאני לא מכיר ולא יודע איך הוא מתמודד עם השטח, לא מכיר את המגבלות שלו ולא יודע כמה אנחנו קרובים אליהן - כשנהג מאוד אגרסיבי אבל מוכשר לוקח אותי לנהיגת הדגמה... ברגעים הראשונים הייתי פשוט משותק מפחד, למרות שניסיתי לשמור על פסון ופרצוף קשוח. ברגע שעזבנו את שביל הגישה של גן האירועים ונכנסנו למסלול עצמו, הרגל שלו פשוט נדבקה לרצפה תוך החלקת כוח שולחת בוץ ומלחיצה, עקב רוחב השביל והמרחק הקטן בינינו לבין הכלי שלפנינו.

אחרי כמה שניות של הלם, הבנתי שלא שמתי לב שאני מאזן את הרייזר עם הגוף שלי. יכולת גיהוץ המהמורות שלו, ביחס לכל כלי שאינו אופנוע אנדורו מקצועי - לא פחות ממרשימה. יכולת תיקול גדה של נחל בוצי, השאירה אותי הלום. זה מכשול לא פשוט שתוקל על ידי הרייזר בלי מצמוץ. בסוף הנסיעה כבר חייכתי ברוגע. הנהג המדגים והכלי עוררו בי מספיק בטחון כדי פשוט לשבת וליהנות מהנסיעה, מה שמעולם לא קרה לי כנוסע באף כלי רכב, בטח שלא ספורטיבי ובטח שלא בשטח.

בסופו של יום, חזרתי עם שתי חוויות. הראשונה היא לנסוע ישר על כביש החוף בהטיה חריפה כדי להתנגד לרוח, והשנייה היא להיות נינוח בתור נוסע בכלי רכב ספורטיבי, אפילו אם זה רק ל-7 דקות.

לגבי הרכב עצמו, תאלצו להמתין למבחן אמיתי - בקרוב.

קיפודים צפים במים