מאת קנגל שישי, 02 ינואר 2009 23:18

 
אני, כרוכב, אימצתי לעצמי מנהג. כל פעם שאני רואה רוכב אחר תקוע בצד הדרך, אני עוצר ומציע עזרה. לעיתים לא ניתן לעזור ממש כי התקלה מסובכת מדי או בלתי ניתנת לפתרון סתם כך בצד הכביש, אבל עצם העובדה שמישהו עצר לך בזמן שאתה במצוקה כלשהי, מספיקה בהחלט. אם לא הצלחתי לעזור בפתרון הבעיה, אז תמיד יש עימי בקבוק מים, או טלפון של גרר בהישג יד או שסתם עודדתי בשאלה האם הכול תקין.

לפני שנה ומשהו, כאשר חזרתי הביתה מהעבודה, עברתי דרך מחסום האבות שעל כביש המנהרות. תמיד יש טרמפיסטים שנמצאים שם באזור ורוצים להגיע אל גוש עציון או ליישובים בעמק האלה. לטרמפיסטים אני לא עוצר מסיבה פשוטה, אני על דו גלגלי ולא לוקח איתי קסדה נוספת. ובכן, רכבתי לי להנאתי בכביש המנהרות, עובר את המחסום וקולט בחור צעיר, מכנס וחולצה קצרים, תיק ו...קסדה ביד. עברתי אותו בוויש אבל מיד קלטתי את הקסדה ביד והחלטתי לחזור ולשאול אותו אם הוא צריך טרמפ לאן שהוא. לאחר כמה עבירות תנועה שהשתיקה להן יפה, מצאתי את עצמי מפתיע את הבחורצ'יק מכיוון שלא אמורה להגיע ממנו תנועה.

"מה קורה?" אני שואל אותו מבעד לקסדה "צריך טרמפ?" הבחור היה די מופתע אבל שאל אם אני מגיע לאחד מיישובי ההר. אמרתי לו שאני מגיע לצומת קרובה ואם הוא רוצה להצטרף, הוא מוזמן. לאחר שנייה אני מוצא את עצמי מעמיס אדם שכלל אינני מכיר אשר לדעתי הוא רוכב וזאת הסקתי אך ורק מכיוון שהייתה לו קסדה ביד. מהרגע הזה, הצטערתי על כל העניין...

דינאמיקה של רוכב -מורכב מאוד חשובה, כאשר אדם רגיל להיות מורכב, או שהוא רוכב בעצמו, יש לו את כל התנועות הנכונות, גם אם הוא לא מודע לכך. הוא פועל כל הזמן על מנת להקל על הרוכב לבצע מלאכתו נאמנה. אם אלו העברות משקל בבלימות והאצות, רכינה קלה לכיוון הסיבוב, בקיצור כל מה שיקל על הרוכב לא להרגיש את תוספת המטען מאחור.

מיד עם תחילת הרכיבה חשדתי כי הבחור לא ממש בענייני אופנועים. מרגישים זאת היטב, בכל התנגדות לסיבוב, במלחמה עם הכידון. הכלי הרגיש נוקשה. היו בפניי שתי אופציות- האחת, להמשיך באיזי במלחמת הסיבובים, עד לרמת הורדת מהירות או לתת בגז כמו מניאק עד להקפאתו של אותו מורכב וכך אולי יהיה לי יותר קל. את המסלול אני הרי מכיר כמו את כף ידי, רוכב בו יומיום הלוך חזור במהירויות שגם להן השתיקה נאה. מתחיל סיבוב ראשון, מהירות סבירה פלוס, אחרי עקיפת רכב, אני מרגיש את ההתנגדות להטיה ונותן פקודת היגוי חזקה יותר תוך כדי הברגת הגז ביציאה מן הסיבוב. אני יודע כי מגיעים עוד כמה סיבובים ולא מוותר על הגברת המהירות. אני מרגיש את הטרמפיסט שלי מתנגד ולאט לאט משתחרר, או שמא קופא?

 את שאר הסיבובים כבר לקחתי במהירויות הרגילות שלי, מקבל עוד קצת אחיזה בעקבות משקל הטרמפיסט על האחורי. הרכיבה הזו היא אחת מהרכיבות היותר הזויות שהיו לי בחיי, גם אדם שאני לא מכיר נלחם לי בכלי, גם אני לא ממש רגיל להרכיב באזור הזה וגם אני מציב לעצמי גבולות קצת יותר רחוקים ממה שאני רגיל להציב כאשר אני מרכיב אדם נוסף. אני עובר סיבוב לאחר סיבוב ביעף, מרגיש את המתלים נאנחים ברפיסותם השמנמנה, מרגיש את הפחד והאדרנלין שזורמים בגוף שיושב קפוא מאחורי וכל זה רק מדרבן אותי הלאה. אולי זה היה יותר בעניין של להגיע כבר לנקודה בה אני נפרד מאותו טרמפיסט מפוחד וממשיך לגזגז לבד, בסולו.

מגיעים לאותה צומת שבה אנו נפרדים. הבחורצ'יק יורד מהכלי לבן יותר ממה שעלה עליו אך עם חיוך. אני שואל: אתה לא רוכב על אופנועים, נכון? מסתבר כי אותו בחור, לא הורכב מעולם. יש לו בכלל טרקטורון שהוא העביר לתיקון במוסך בירושלים. מעולם לא עלה על אופנוע וזו לו הפעם הראשונה. הוא סיכם את החוויה ב- " WOW לא ידעתי שזה ככה" ונפרד ממני עם חיוך מרוח על הפרצוף. בהמשך הדרך המפותלת, נתתי דרור ליד ימין ולסוסונים שמיאנו לצאת מהאורווה עם האורח על גבם. גם אני הגעתי הביתה עם חיוך.

רק רכיבות טובות.