דוקאטי היפרמוטארד- כרגע גדול עלי

מאת אורן קוזלובסקי רביעי, 07 ינואר 2009 17:34

כשמישהו אומר לי שאני דביל, אני לא מתייחס וממשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. כשמראים לי שאני לא הכי חכם אני כבר מוריד טיפה את הראש ומנסה להבין איפה טעיתי, אבל כשאני בעצמי מוכיח לי שאין טיפש ממני, העלבון כל כך גדול וגם אין לי לאן לברוח. כזה אני, לא תמיד חושב ובדרך כלל מאוד אימפולסיבי, רק שהפעם כנראה שהגזמתי מאוד.

כשחזרתי לרכיבה יעצו לי הרופאים להתחיל לאט ובקטן. כמו בכל דבר בחיים גם ברכיבה צריך להתאמן ולהתקדם בשלבים. כך סימנתי לעצמי את אופנועי ה- 125 סמ"ק כיעד ראשוני ויצאתי אל הכביש הציבורי. הרכיבה על האופנועים והקטנועים הקטנים הייתה קלה וטבעית, אמנם הכח חסר לי, אבל אין מה לעשות. כך התקדמתי עד לנקודת השבירה שחיכתה לי מחייכת, מעבר לפינה.

ליוויתי את רועי לסוכנות ליגל, יבואני דוקאטי, כדי שהוא יאסוף את המונסטר 696 ליום רכיבה והתרשמות. לצד המונסטר עמד לו בגאון ההיפרמוטארד והפיוז בראש קפץ. לאחר ברור קצר הסתבר שההיפרמוטארד פנוי ואני, בלי לחשוב פעמיים, עליתי על ציוד ויצאתי לצד רועי לכיוון הרי ירושלים. החיבור היה מיידי - התמקמתי בקדמת המושב בדיוק מעל הכידון והרגשתי את הכח של המנוע מתחתי.

כבעלים של דוקאטי, אני יודע בדיוק למה לצפות מהקלאצ' וממערכת הבלימה של היצרן האיטלקי. לא ממש הופתעתי מכמות הכח שנדרשתי להפעיל כדי ללחוץ על המצמד ולהפריד את המנוע. לא לקחתי בחשבון את היכולות שלי כמובן, לא חשבתי על הידיים המסכנות והאצבעות שלא לחצו על מנוף כזה כבר שנה שלמה. הרפיון החל להשפיע כבר בדקות הראשונות של הרכיבה, אחריו החלו הכאבים ועימם ההחלטה שאני חייב לאמן את כפות הידיים שלי.

ככל שהתרשמתי יותר מהאופנוע, כך התאכזבתי יותר מעצמי. זה כבר לא אופנוע קטן וחסר אופי, זאת בהמה שבועטת ומפרקת את הרוכב אם הוא לא מיומן ולא יודע איך לתפעל אותה. כן, בראש אומנם זכרתי אין זה לרכב על דוקאטי, אבל הגוף לא עמד בעומס. בלטרון כבר הבנתי שעשיתי טעות ושההיפרמוטארד גדול על היכולות שלי כרגע.

בניגוד גמור לחוסר המחשבה שגיליתי על הבוקר, אופטימיות דווקא הציפה אותי בכמויות. במקום להקשיב לגוף ולאופנוע שתיאמו עמדות ורמזו לי שאני צריך לפרוש, האמנתי שעוד כמה דקות אתרגל והכל יהיה בסדר. המשכתי קדימה וכיוונתי את עצמי לפניה חזקה שמאלה. האופנוע בעט והחליק את הגלגל החוצה מסמן לי שלא חסר כח בגלגל האחורי. נבהלתי כל כך מחוסר היכולת שלי להשתלט על האופנוע ופשוט החלטתי לעצור בצד להערכת מצב מחודשת.

בזמן המנוחה ליד האופנוע, נדרשתי לחשבון נפש גדול ורציני. הבעיה לא באופנוע. המושב מושלם למטרה לה נועד, התחרעות מאסיבית בכבישים מפותלים. הבלמים מצוינים, לחיצה קלה על הקדמי ודחיסת הגוף קדימה אל מכל הדלק, מייצרת תחושה שעוד רגע הפרצוף פוגש את האספלט והגלגל האחורי צוהל מאחורי הגב כאילו שמו מתחתיו טרמפולינה. מנוע ה- 1,100 סמ"ק שמוכר לי מהמולטיסטרדה, מייצר כל כך הרבה כח שזמין כבר מהשנייה הראשונה ובעצם היחיד שלא עומד בדרישות הוא הרוכב.

ביום טוב, אחרי שאחזור לכושר, אני יודע שהאופנוע הזה ירגש אותי מאוד. אחרי שאתרגל שוב לרכיבה על כלי דו גלגלי עם מומנט בריא שיכול לפרפר את הגלגל בכל פתיחת גז עצבנית אז אני בטח ארצה לבלות שוב עם ההיפרמוטארד הכל כך מושך הזה. בינתיים אני יכול להנות מהמראה הייחודי ומהסאונד של שני האגזוזים שמזכירים זוג מבערים אחוריים של מטוס סילון קטן וממוקמים מתחת למושב.

ההיפר כל כך צר קל ונמוך ביחס למה שציפיתי, עד שאפילו במגבלות הסיבולת והכח הנוכחיים שלי, הצלחתי להנות מיום הרכיבה. הלב ירד לתחתוני מספר פעמים וההפתעות לא פסקו במהלך הרכיבה, בכל זאת אני לא מצטער על רגע מהחוויה של יום ההתרשמות. אין לי ספק שזה אופנוע שדורש התמקצעות ורוכב משוגע במיוחד שיוכל לנצל את כל מה שהכלי יודע לתת. זה אופנוע פאן אמיתי ולא מתפשר, לא אופנוע לטיולים. ההיפרמוטארד הוא לא אופנוע יומיומי, אי אפשר להרכיב עליו ומחוץ לעיר גם מגן הרוח לא ממש מסיט את הרוחות.

אהבתי מאוד את הכידון הרחב, הצחיקו אותי המראות המתקפלות שאינן שימושיות בתוך העיר, לוח השעונים על כל משחקיו מצא חן בעיני, בקיצור כל כך אהבתי את האופנוע שממש כאב לי שלא יכולתי לנצל אותו כראוי. כמובן שהחזרתי אותו הרבה לפני הזמן והגוף כאב לי אחר כך ברמות שהזכירו לי אילו אברים קיימים בגופי ומקיומם של אילו שכחתי עד לאותה רכיבה. החלטתי שמעכשיו אני מתקדם רק בהדרגה ולאט לאט, עד שאוכל שוב לקחת את הדוקאטי הפרוע בלי לחשוש ובלי להרגיש שאני הצלע החלשה.

אני אידיוט, אבל אידיוט מאושר שחזר שבור ודואב מחוויה מתקנת. הייתי צריך את ההיפרמוטארד כדי שייתן לי את הסטירה המצלצלת שהחזירה אותי למסלול.

מנוע ה-V הראשון באופנוע סדרתי הותקן באופנוע גרמני ולא בהארלי דוידסון