בשם הנוסטלגיה- מועדון הווספה הישראלי

מאת גלעד בן זקן רביעי, 05 אוגוסט 2009 05:41

פתח דבר

זה זמן מה שאני עוקב אחר המתרחש במועדון הווספות הישראלי. המועדון, בחסות חברת עופר אבניר, יבואנית פיאג'ו לישראל, מעודד את הבדלתה של הווספה המיתולוגית משאר הקטנועים. הבדלה זו ברוכה, כיוון שכמובן מדובר בחלוצת הקטנועים הוותיקה, עם מנוע שתי פעימות ומבנה ברזל ופח זול, אך עם זאת - חינני ביותר.

החלטתי שאני צריך לטעום שיירה של ווספות פעם אחת, כדי להגשים סוג של חלום קטן, חלום בר השגה. הרי את זה מסמלת הווספה בדיוק, כיוון שהיא נכנסת לגדר החלום, לגדר הנוסטלגיה, אך מושגת. רעיון הווספה המקורית נולד לאחר מלחמת העולם השניה שהשאירה את איטליה הרוסה. המענה: תכנון כלי רכב זול ואמין שיהיה זמין לאיטלקי העני ושיאושש את התעשיה והכלכלה הגוססות. בנוסף, אחת הדרישות היו לכלי רכב דו-גלגלי שלא ילכלך את הרוכבת הענוגה.

עם חלוף השנים, רוב מוצרי הצריכה מקבלים תווית "פג תוקף" ונעלמים מהנוף. במקרה של הווספה לא רק שלא נעלמה מהנוף, אלא  קבלה גרסת רטרו עדכנית טכנולוגית ויקרה מאוד. גרסת רטרו זו (בדומה לחיפושית החדשה והפיאט 500) באה רק להזכיר מה היה פעם, אך כבר לא פנתה אל הקהל עם החור בכיס, אלה לקהל אנין הטעם והאופנתי. ומה עושים בעלי הווספות המקוריות? הם עסוקים בלשחזר ולקיים את מצוות הנצחיות לאקזמפלרים הרבים שנותרו. הצטרפתי לטיול של מועדון הווספות עם ווספה חדישה לחלוטין בעלת מנוע 300 סמ"ק ארבע פעימות ומעטפת חיצונית עשויה פח. לצורך הנוסטלגיה ובשביל הטעם הנכון.

רגע! לאן אתם ממהרים?

הרי בווספה עסקינן, ומהירות זה לא שם המשחק כאן. לכן אני רוצה לספר לכם עוד סיפור לפני שיוצאים לדרך. לפני מספר שנים, חבר טוב מהצבא, יואל בן-עזרא שמו, ישב לי על הווריד  "בוא נקנה שתי ווספות, אחת נצבע בירוק וזהב ונרשום עליה Green for the money, Gold for the honey, ואת השנייה נצבע בשחור בלבד ונרשום עליה בפשטות מופרזת The Bullet. מיותר לציין שהרעיון מעולם לא יצא לפועל כי אני נמנה בין האוהבים של כלים מודרניים. הרעיון נכנס אל המגירה ונשכח.

את הווספה קיבלתי בצהרי יום שישי, בצבע לבן קרמי מלטף ויפה, העליתי חיוך והנחתי את ישבני על אוכפה. כן, צליל הסטרטר המחיש שלמרות מבנה הפח מסביב פה כבר מדובר בפאר יצירת פיאג'ו לשנות ה-2000. מנוע שקט ומגניב ואין ידית קלאץ' עם ארבעה הילוכים ביד שמאל. הכל אוטומטי, אפילו פתיחת המושב לא מתבצעת עם מפתח מכני, אלא באמצעות לחצן חשמלי. פריטי העיצוב לעומת זאת, נאמנים למקור לחלוטין, כולל שלושה פסי אחיזה לכל כף רגל על רצפת הווספה וגריל אוורור על הדופן האחורית הימנית המנופחת המחקה את "מערכת הקירור" של הסבתא המקורית. המתלה בחזית הינו חד צידי ודומה למתלה המיושן. נראה לי שגם הבולמים פשוטים לחלוטין כמו במקור. על אף שנוחות הנסיעה הייתה נעימה, ההתנהגות הווספאית של הצרעה בלטה לגמרי ומשהו כאן התחיל להזכיר לי את אותו רעיון משעשע של יואל.

ב-60 קמ"ש כל הדרך

יום שבת, 6:45 בבוקר, תחנת דלק הכפר הירוק: הגעתי מוקדם ובמקום היו רק שתי ווספות. האחת מהמתכון הישן עם סירה והשנייה מבציר 2007 שזכתה להיות האחרונה מהמבנה המקורי שנמכרה בישראל. כל הווספות שימכרו אחריה יהיו ארבע פעימות, אוטומטיות, אופנתיות ומודרניות. אט-אט (במקרה של הווספות הכל קורה אט-אט) הגיעו יתר הווספות ונפתח אוהל של פיאג'ו ביציאה מהתחנה. אני אומר לכם הם אוהבים את התחת שלהם החבר'ה האלה, בשביל עוגה וקפה של רבע שעה פתחו אוהל. משעשע. בוקר טוב, הדרך ארוכה, "ג'נטלמנס-סטארט-יור-אנג'ינס"!

צלילי הדו"פ העייפים נשמעים לאחר כמה בעיטות על רגליות התנעה, ענן עשן ריחני עולה לאוויר והשיירה יוצאת לדרך, במהירות מסחררת של 60 קמ"ש. שבת בבוקר והכבישים ריקים. שנים שלא ראיתי מה יש בצידי כביש מספר ארבע. כמה חורשות יפות, מגרש טניס, וכל מיני רוכבי אופניים בשוליים המאיימים להדביק אותי. הידעתם שרוכבי אופני הכביש מכונים "כבישונים"? היום אני יודע בזכות זה שהצלחתי להחליף מילה עם אחד מהם תוך כדי הרכיבה.

הווספה שלי מצדה יכלה לחבר כבל לשיירה כולה ולגרור אותה ל-100 קמ"ש, אך כאשר 20 ווספות נוסעות 60 קמ"ש וכל הנהגים מנופפים לשלום, איך אפשר שלא להצטרף אליהם? חיוך של רומנטיקה באוויר, ניהול שיחות מווספה אל ווספה תוך כדי. אין דברים כאלה. כביש בית אורן לכיוון דליית אל כרמל. הנוף המדהים לאורך כל הדרך אילץ אותי להוציא את המצלמה תוך כדי נסיעה ולצלם. מישהי פעם אמרה לי שהיא לא מבינה את כל אלה שמגיעים למקום ומיד מוציאים מצלמה, "מה יש רבותי? תביטו בנוף, ופשוט תפנימו." אני אחד מאותם מצלמים, מידי פעם זה יקפוץ לי בשומר מסך ויעשה לי נעים בלב.

אין מה לדאוג, השיירה הזו לא תצליח לברוח לי ואפשר להאט מתי שרק רוצים ולהשיג אותם ברגע. הם מצידם יחייכו אליך כשתגיע וימצאו עוד סיפור משעשע לספר לך תוך כדי הרכיבה, משהו שקשור לווספה ואיך הם מצאו אותה בתוך שיח בחצר ביתה של אישה זקנה ושיקמו אותה.

מה הגענו?

באמת שהגענו בסופו של דבר, קשה להאמין, אני יודע. אך כל הווספות, פרט ללמברטה אחת, הגיעו בנסיעה מהכפר הירוק ועד לדליית אל כרמל. הלמברטה התקועה נגררה כל הדרך על רכב החילוץ המלווה, ולפני בית אורן ירדה מהגרר, ללא כלים פורקה, פילטר האוויר קיבל ככה פוו-פוו יפה. הלמברטה הניעה ויצאה לדרך משם והלאה. פשטות מכאנית. נראה לי שאפשר לעשות  אוברול עם אולר לטוסטוסים האלה.

הייתי חייב לחתוך ונפרדתי מהחברים. אחרי דליית אל כרמל הטיול המשיך למוחרקה אך אני, שהייתי צריך להגיע לארוחת צהריים, סיימתי את הטיול שם. מוזר פתאום לרכב 90 קמ"ש, זה נראה מהיר לאחר כל שעות הרכיבה על 60. אני זוכר בוודאות שבקטע מסוים ירדנו ל-40 קמ"ש אפילו. אכלתי לשובע ונמנמתי שנ"צ של זקנים. יצאתי לדרך חזרה מאזור חדרה למרכז בסביבות השעה 15:00. לפתע בצומת בית ליד, אני רואה קבוצה של יבחושים קטנים עומדים בצד, הגעתי אליהם וקלטתי שהנה אנו נפגשים שוב. אהלן חברים לווספה! שיחה קצרה עם הבחור על הווספה 2007 המקורית האחרונה ואיך שהאצתי הלאה שמעתי אותו צועק מאחור: "The last one ever sold". נתתי גז, רק שכחתי לומר לו שלווספה שלו יש בלם דיסק מקדימה. אוי החטא הגדול.

בדרך חזרה, אני חושב בכנות שאם הייתי רוכש לעצמי ווספה 300 חדשה, הייתי צובע אותה בשחור, ורושם עליה בפשטות "The Bullet".

צילם: רונן טופלברג

מעיל האופנוענים הומצא בשנת 1928 בניו יורק ע"י חברת Schott, אך פרץ לתודעה רק בשנת 1958 בזכות השחקן מרלון ברנדו.